ראש הליכוד, מר בנימין נתניהו, אמר בראיון לעיתונות כי לא היה יוצא למלחמת "בין המצרים" כפי שעשה ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אלא "פועל בצורה מסודרת".
והנה, עטו כמה עיתונאים כמוצאי שלל רב על כמה מסמכים שמקורותיהם לא ברורים, אשר לפיהם מתברר, לכאורה, כי בלילה הראשון למלחמה - נתן בנימין נתניהו לאהוד אולמרט גיבוי מלא למהלכים הצבאיים.
והעיתונאים, אלה הקטנים, מה רחב לבבם לאור הגילוי המרעיש, כאילו הוכיחו שוב את "חוסר אמינותו" של מי שמיועד לכהונת ראש הממשלה הבא, כאילו גילו סתירה תהומית בדבריו.
ומה הייתה תגובת לשכת נתניהו לאשמות הכבדות הללו? אומנם התגובה הוצנעה בכלי התקשורת, אך מה לעשות, היא תגובה נכונה וראויה, ובה הסבר קצר כי - "ביום הראשון למלחמת "בין המצרים" נתניהו נתן את ברכתו למהלך, אחר כך כבר לא" (בלשון אחר).
ואמנם, בבחינה ביקורתית של מלחמת "בין המצרים" מסתבר כי ההחלטה על עצם הפתיחה במלחמה, מבחינת עיתוייה הייתה דבר בעתו, וכל הכשלים קרו לאחר מכן, בימי ניהול הקרבות, כתוצאה מהחלטות שגויות, החלטות מאוחרות, החלטות בולמות.
מי שנעול על דה-לגיטימציה לבנימין נתניהו, רואה גם בהצלחותיו המוכחות בתחום הכלכלה - פגם, קל וחומר בתמיכתו ביציאה למלחמה, ממנה הסתייג בצדק לאחר מכן. אלא ששווה לחשוב ולבדוק, מה הייתה עמדתם של אותם עיתונאים לו היה נתניהו מתנגד למלחמה מראשיתה, ובמה היו ששים להאשימו.
בענייננו, בנימין נתניהו פעל נכון כאשר תמך ביציאה למלחמת "בין המיצרים" ביומה הראשון, על אף שהיה באופוזיציה. אופוזיציה אחראית צריכה לבחון את צעדי הממשלה באופן אובייקטיבי וללא פניות, וכך פעל נתניהו.
במצב דברים זה, לא ראוי לשלול את זכות הביקורת מאופן התנהלות המלחמה, ובעיקר מאופן התנהלותו של הדרג המדיני, שבראשו מכהן כשר ביטחון מי שהיה אלוף השבתות המשק הישראלי - מי שלוטש עיניים לתפקיד שר האוצר ורחוק מענייני ביטחון.
במקרה הטוב, הדרג המדיני שעה לעצות הדרג הצבאי, במקום לנווטו ולהובילו. במקרה הרע, זה המקרה שהיה למרבה הצער השלט בזירה, הדרג המדיני בלם, עצר, חסם את תנופת המלחמה בעצם ימי הקרבות, דבר שהסב נזק, וברור מהו סוגו ומהו טיבו של נזק הנגרם בזמן מלחמה.
ועוד שגה הדרג המדיני בכך שלא ניצל כראוי את התמיכה הבינלאומית אשר ניתנה לישראל, בראשות ארה"ב - תמיכה ברורה למהלך הצבאי, לא קרא נכון את המפה הפוליטית הבינלאומית, ולא עלה על הגל שכולם ציפו וקיוו כי יעלה עליו בתנופה.
ברור שעכבות אלו אשר פקדו את הדרג המדיני גרמו בדרך הטבע לשתי תוצאות:
א) נגיסה בגורם ההפתעה ומתן אפשרות לאויב להתארגן ולהגיב.
ב) שיקול דעת ומחשבה שנייה מצד המדינות התומכות ומצד גורמים ספקניים בממשל האמריקני - שיקול דעת שגרם להפחתת התמיכה בישראל בעיקר לאור הגריעה המשמעותית בהישגי המלחמה ביחס למיוחל ולמצופה מלכתחילה.
בנסיבות, שוב מסתבר כי צדק נתניהו בהסתייגותו מהמשך המלחמה כפי שנעשה, כמו שצדק בתמיכתו בתחילתה. לאמור, התגובה הלאקונית של לשכת ראש הליכוד - היא פשוט נכונה וכנה.
