הבחירות לראשות מפלגת העבודה מדיפות שוב ניחוח של מחנות וחישובים מניפולטיביים שמזכירים - איך לא - את הימים היותר חשוכים של הפוליטיקה של מרכזי המפלגות. במקום "מרכז" קוראים לזה "היחידי שיכול": "להציל את המפלגה", "לנצח את ביבי" ועוד נימוקים שכל קשר בינם לבין המציאות העכשווית הוא, במקרה הטוב, ספקולטיבי.
מי שמסתובב/ת בין מצביעי העבודה רגע לפני הבחירות לראשות המפלגה, שומע/ת בעיקר את הנימוק: "אני מצביע/ה לו כי יש לו סיכוי". מי יוצר את הסיכוי הזה, אם לא קולות המצביעים? פוליטיקת המחנות מעצבת במפלגת העבודה מציאות, בה הזוכה המאושר יהיה זה שיחסי הציבור שלו הם הטובים ביותר. זוהי פוליטיקה של משרדי ייעוץ אסטרטגי ומשרדי פרסום, פוליטיקה של יועצי תדמית ומקורבים. כבר היינו שם, למשל - כשפעם אחת ניצח יועץ הפרסום של ברק את ביבי בעזרת שדות של שלטים כחול לבן, ופעם שנייה כשביבי ניצח את ברק בעזרת סלוגן מנצח. לא שיש לי משהו נגד קמפיין טוב - להיפך: גם כשהקמפיין המנצח הוא זה שלא בחרתי בו, אני מסוגלת להעריך עבודה טובה. השאלה, בימים המאוד קריטיים של בינוניות מנהיגותית כואבת, אם זה מה שאנחנו צריכים, או שאולי, הגיע הזמן שנצביע מהלב.
הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה חושפות שוב תופעה מצערת - עידן מרכזי המפלגות הגדולות, לא תם. הוא רק "עבר דירה" ממרכז הליכוד אל שורות מפלגת העבודה. אותה גברת בשינוי אדרת. מחנה א' נאבק נגד מחנה ב' ועדרי החיילים של מצביא כזה או אחר מוכנים להשתסות ברעיהם בכל רגע נתון. ישבתי אמש במסיבת יום הולדת תמימה, בה ישבו שניים מאחד המחנות - אחד סיפר לי מה צריכות להיות עמדותיי כדי שאוכל להיחשב בעיניו חכמה ואחראית, והשנייה נפנפה מולי כל העת באצבעה וחזרה ואמרה: "הוא מאוד צודק". כמה מכמיר היה הרגע הזה, כשהבנתי שמה שיעשה אותי בעיני שני אלו ל"נחשבת", הוא הצטרפותי ל"מחנה" שלהם. וזוהי רק ההתחלה - אח"כ יבחר מי שיבחר ומקורביו יזכו כנראה להתקרב אל סיר הבשר הלאומי לא פחות מאחרון חברי מרכז הליכוד. מה שהיה הוא מה שיהיה.
תהליכים חברתיים, גם כאלו שאנו מגנים ומגנות מכל הלב, הם תהליכי "חיברות" (סוציאליזציה) לכל דבר ועניין. מרגע ששטפו את מוחנו באינטנסיביות עם פרטי השיטה הפסולה - השיטה הופנמה. עמוק.
אז די.
תצביעו מהלב.
מי ישר בעיניכם, מי ידיו נקיות ועברו מכיל עשייה אמיצה לטובתנו. למי יש אג'נדה חברתית. מי יודע לעבוד עם אחרים ואחרות, להתייעץ, להקים מטה ולקחת החלטות משותפות. מי מעביר מסר בכלל, ומסר אחיד ועקבי בפרט. מי יהיה זה שייצג את האינטרס האישי שלכם למנהיגות ישרה, ערכית, אמיצה, שמבטיחה ומקיימת. החישובים הפתלתלים של "מי יביס את ביבי" חשובים בעיני כקליפת השום. הרי ממילא, את הקמפיין הלאומי לראשות הממשלה הבאה יכריע משרד הפרסום הקריאטיבי יותר.
אז... תפשיטו בבקשה את הקמפיינים הללו ממחלצותיהם וותרו על הנימוקים הספקולטיביים של מי ינצח את מי במרוץ שעוד לא נולד. תצביעו בתחושה של "כאן ועכשיו". לכו ישירות ללב הנבחר, ולנהיית הלב שלך הבוחר/ת.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
