שתי כוהנות בגיליון אחד

גיליון "עורך הדין" מספר 35 (פברואר 2003), שהפיצה בימים אלה לשכת עורכי הדין, מזמן לנו מפגש מעניין עם שתיים מהנשים החזקות בישראל: פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, ופרופ' רות גביזון, הידועה כאחת המשפטניות הבכירות והמוערכות בישראל.

המפגש מעניין, גם לנוכח העיתוי המיוחד שבו מפורסם גיליון זה - ערב הרכבת הממשלה. בראיון שערכו עם ארבל עורכי הדין אתי לבני ורון דרור, הנראה יותר ויותר כראיון מסכם - אחרי שבע שנים בתפקיד, מגוננת ארבל על אנשי הפרקליטות ומנסה להצביע על הישגים. "איפה את רואה את החותם של שנות פעילותך בתפקיד?", נשאלה. ועל כך השיבה: "... אני בהחלט יכולה לומר שבנושאים שהם מאוד חשובים בעיניי, אני מאמינה שהצלחתי או לפחות עשיתי מאמץ שמסרים וערכים יחלחלו גם לפרקליטים. אני רואה חשיבות רבה בטיפול שלנו בנושא של אלימות בכלל, ואלימות כלפי נשים וילדים בפרט...". לא, ארבל כנראה לא שמעה על נתוני המשטרה, המצביעים דווקא על עלייה של עשרות אחוזים בעבריינות כלפי נשים וילדים. לא, היא אינה מצביעה על הכישלון הגדול; על הפניית משאבים מוגזמים לרדיפת אישי ציבור; על מהלכי סרק ושימוש לא יעיל באנשיה.

ובהמשך אמרה: "טיפלנו רבות בנושא של העמדה לדין של אנשי ציבור. אני חושבת שהוכחנו שאנחנו לא נרתעים. למרות שהיו זיכויים, ואני בוודאי לא מסכימה עם כל הזיכויים. אני חושבת ששידרתי מסר חד משמעי שזה לא ירתיע אותנו, אנחנו נמשיך ונטפל לפי שיקול דעתנו המקצועי ובמקרים הראויים נגיש כתבי אישום...".

ובמילים פשוטות, ניתן אולי לומר: אותנו - את ארבל ואנשיה - לא כל כך מעניין מה בית המשפט העליון פסק. הם ימשיכו בשלהם.

להבדיל מארבל, הראיון עם גביזון מרתק. גביזון מחוברת למציאות, ומגלה עמדות דעתניות ואמיצות במגוון של נושאים. אין זה סוד כי שמה של פרופ' גביזון עלה בתקופה האחרונה פעמים אחדות כמועמדת לאחד התפקידים היוקרתיים: פרקליטת המדינה או היועצת המשפטית לממשלה. אין זה סוד כי גביזון לא דחתה על הסף, אם לנקוט לשון המעטה, את הרעיונות שהועלו בעניינה. לכן לא קשה לנחש כי שר המשפטים הנכנס , יוסף (טומי) לפיד, עשוי לראות בגביזון מועמדת מתאימה לתפקיד היוקרתי, ראש התביעה בישראל.

מכאן מעניין ללמוד כמה פרטים על משנתה של גביזון ועל עמדותיה בכמה מהנושאים הבוערים שהטריפו את הציבור בתקופה האחרונה. הראיון עימה שנערך בידי עו"ד אתי לבני (אמור מעתה ח"כ אתי לבני) מחזיק שלושה עמודים, ובתוכו עולם ומלואו. הנה כמה חלקים אקטואליים:

בעניין בית משפט לחוקה:

"קודם כל, אם אין חוקה, אסור שיהיה בית משפט לחוקה, כי בית משפט לחוקה הוא מוסד שהוא חלק מחוקה. אני מתנגדת למצב שאנחנו עושים חוקה לשיעורין. אני חושבת שזה מצב מבלבל ולא בריא.

אם יהיה מהלך חוקתי שלם, חשוב מאוד להבטיח שהליך אימוץ החוקה לא יהיה מתלהם. אחת מהשיטות להבטיח את זה היא שהחוקה לא תוכן על-ידי בית מחוקקים שהאינטרסים הפוליטיים שלו והאדרנלין הפוליטי שלו הם כל כך מובהקים, אלא תוכן במקום חיצוני לכנסת, על-ידי גוף שתמנה הכנסת".

על מינוי שופטי בית המשפט העליון:

"תוך שנתיים מתחלפים שבעה או שמונה שופטים בעליון... יש כמה שאלות לגבי הזהות של שופטים בבית המשפט העליון שבעצם אף פעם לא דנו בהם... בארצות הברית למשל עושים שימוע לשופט על המדיניות השיפוטית שלו, על העמדות שלו בעניינים של היחס בין שפיטה ובין פוליטיקה. והמינוי שם הוא של הנשיא, באישור הסנאט. אנחנו רוצים שהשופט לא יהיה חתול בשק, דווקא מפני שההחלטות שלו הן כל כך חשובות, ודווקא מפני שכולנו יודעים שאי אפשר להחליט בהחלטות האלה בלי שהאינטואיציות הערכיות שלנו משפיעות על ההחלטה.

"השופטים לא צריכים להיות אנונימים, הם צריכים להיות אנשים עם פרופיל מקצועי-ציבורי ידוע... הדבר השני הוא שסך כל השופטים צריכים להיות מאוזנים, במיוחד עכשיו שיושבים בהרכבים של 11 ו-13, אם לוקחים שופט אחד שהוא מאוד מרצי, אז צריך לקחת גם מישהו שהוא מאוד ימין".

אחת הסוגיות שעליה דיברה גביזון בהרחבה, משל דיברה מדם לבה, עניינה אופן הטיפול באישי ציבור. גביזון מותחת ביקורת נוקבת ומייחסת לגורמי אכיפת החוק אפליה פסולה ופגיעה בזכויות חשודים. הנה דבריה:

"גם אני מודאגת מאוד מהביקורת הציבורית הרחבה על הפרקליטות, ומהטענה שיש בה הטיה נגד צד אחד... ההכחשה הגורפת רק מחזקת גם את האישומים שבהם באמת מופרכים על פניהם ומסוכנים.

למשל, הפרקליטות צריכה לתת דין וחשבון על המצב שבו חקירות, כדבר שבשגרה, מתנהלות מעל גבי התקשורת. זה לא צריך לקרות לגבי אף נחקר. מעבר לכך, צריך גם להסביר איך זה שהחקירות המתוקשרות האלה מכוונות בדרך כלל כלפי אנשים שאינם מ'אנשי שלומנו'. אני לא מאמינה שהדבר נובע מהטיה מכוונת. אני חוששת כי לעתים ישנה התגייסות אינטואיטיבית, חוסר יכולת להבחין בין מה שדורש החוק, בין המקצועיות ובין השקפות אידיאולוגיות. אני חושבת שזאת בעיה של כל המערכת הציבורית, כולל של השופטים.

אני עוד לא נרגעתי מהעסק עם נתניהו ועמדי. לא האמנתי למראה עיניי. שבוע אחרי שבוע, ביום שישי, חקירה משטרתית מתנהלת בטלוויזיה. מצלמים אנשים שאוכלים ניירות ומראים ניירות, ומראים עדויות והולכים למחסנים ומראים ארגזים. וכולנו חושבים שזה נפלא. בלי קשר לשאלת זהותו של הנחקר - איפה הזכות של אדם, של כל אדם, להליך הוגן? לא פלא שמההר ההוא יצא עכבר.

עכשיו חוזר העניין בפרשת סיריל קרן. אין ספק כי הנושא צריך להיחקר. אם ראש הממשלה כשל, צריך לטפל בזה באופן המוקפד ביותר. ראש הממשלה אינו מעל החוק. אבל את שלב החקירה צריך לנהל במשטרה ובאופן דיסקרטי. היועץ המשפטי לממשלה צדק כאשר קבע שמשעים חקירות כאלה, או לפחות פרסומים עליהן, עד אחרי הבחירות. לא פלא שהעיתוי של הפרסום התפרש בציבור כניסיון להכשיל את ראש הממשלה...".

המערכת מחפשת את הימין?

"שוב, אינני חושבת שיש החלטה כללית ומודעת מסוג זה. במקרה של ראש הממשלה, המערכת כקבוצה דווקא הוקיעה את ההדלפה ופעלה נגדה. אבל יש אנשים שנתפסים על-ידי מערכת אכיפת החוק כאיום גדול עליה ועל החברה, וכלפיהם לא תמיד מקיימים את העקרונות היסודיים של הליך הוגן שצריכים לחול על כולם. מצד שני, יש אנשים שנתפסים כ'משלנו', וכלפיהם יש יותר סלחנות...".

הדברים הנ"ל יפים הם לתקופה העתידה לבוא. מלאכת הקמת הממשלה הולכת ונשלמת. השאלה מי יעמוד בראש התביעה הכללית ומי יכהן בתפקיד פרקליט המדינה, היא אחת החשובות ביותר. שכן במצב שנוצר ולנוכח החקירות המתנהלות בימים אלה נגד כמה אישי ציבור בכירים, ובראשם אריאל שרון ובניו, ניתן להניח כי הצמד הבא שימונה - ומינויים יוכרע בידי יו"ר שינוי יוסף (טומי) לפיד - הוא שיקבע האם יסיים ראש הממשלה אריאל שרון את כהונתו כראש ממשלה, או שידדה עד סוף כהונתו כראש הממשלה.