"שתהיה קודם כל נשיאת ויצ'ו" צרח יצפאן בהיסטריה, והורה לה להתבייש על חוצפתה הרבה בהצגת מועמדותה מול פרס, ה"אבא הגדול".
"לא תפריע לך העובדה שאת רווקה (ואין לך ילדים...) להיות נשיאה?" שאלה בקול מטיף ומאשים אשרת קוטלר.
הנימה השוביניסטית של השאלות המבזות והבזויות שעליהן נתבעה קולט אביטל להשיב, אינה מפתיעה. כך מבטיחים שנשים תהיינה שם תמיד כדי לעזור לגברים להיבחר, תוך ויתור על זכותן להיבחר. יש להודות, לחצים להסיר מועמדות קיימים גם כאשר מדובר בגברים. ובכל זאת יש גוון מיוחד ללחצים העצומים שהופעלו על קולט אביטל שתסיר את מועמדותה ולא על אף אחד משני המועמדים האחרים.
למרות שפרס הציג את מועמדותו ממש ברגע האחרון, לא מצאו אף הקיצונים שבמבקריו שיש מקום לשאול אותו האם אין לו בושה בהצגת המתלבט לכאורה, כאשר היה ידוע לכל כי בכוונתו להתמודד. על אף תפקידיו המרובים בעבר ומעמדו הרם בהווה לא ראו בכל אלה מפעילי הלחצים סיבה לתבוע ממנו להסיר את מועמדותו. ואילו מרובי ריבלין, שמלבד "נחמדותו" אף אחד לא יכול לציין ולו יתרון ברור אחד בפעילותו למען הציבור, מאבק חברתי בודד בעל ערך (בהשוואה, למשל, למאבקה האמיץ של קולט אביטל נגד הבנקים בפרשת עזבונות קורבנות השואה), איש לא תבע לוותר על מועמדותו. שהרי גבר "תמיד יכול", בכל גיל, בכל מצב משפחתי וללא קשר לתרומתו לחברה.
נראה כי ללחצים על נשים להסיר את מועמדותן לתפקידים בכירים יש היבטים ייחודיים, בראש ובראשונה בעובדה שנשים נמצאות בשולי מערכות השלטון בישראל (להזכירנו: פחות מ-15% בכנסת, פחות מ-10% בממשלה, כ-12% ברשויות המקומיות ורק שתי נשים מכהנות כראשי ערים).
אחד המחסומים העיקריים והיעילים נגד נשים המבקשות להתמודד על מקומות ראליים הוא הפעלת לחצים להסיר את מועמדותן, או לעיתים לוותר על מקומן עם היבחרן. כך קרה, למשל, עם בחירתה של נחמה פוחצ'בסקי לראשות ועד המושבה ראשון לציון, ב-1919. הגברים טענו כי המצב של פוסט-מלחמה לא יכול לאפשר לאישה חסרת ניסיון לנהל את המושבה, ופוחצ'בסקי ויתרה על הראשות. כך סיפרה פרופ' יפה ברלוביץ', חוקרת מאוניברסיטת בר-אילן שחשפה את יצירותיהן של סופרות מתקופת היישוב, בפרלמנט נשים שהתקיים בשבוע שעבר ברחובות.
נשים רבות במפלגות יכולות להעיד כיצד נאלצו להשלים עם הצבתן במקומות "לא ריאליים" ברשימות מפלגותיהן לכנסת, משום שתמיד היו גברים ש"חשוב" יותר לשים אותם לפניהן. עבודתה המרתקת של חאולה אבו-בקר ("בדרך לא סלולה") מלמדת על האופן שבו מבטיחים את המונופול של גברים על ייצוג החברה הערבית בישראל, במישור המקומי והארצי. על הנשים מופעלים לחצים שאין לעמוד בפניהם, הכוללים שימוש ברכילויות על "התנהגותן המינית הלא מקובלת" וכן דרישה לוותר לטובת בן משפחה המתמודד אף הוא על תפקיד ומקום. אצלנו, היהודים, "משפחת מפא"י" תובעת מקולט לוותר לבן טיפוחיו של בן-גוריון.
למועמדותה של קולט אביטל היתה חשיבות עצומה בשבירת החסמים על דרך הנשים לשינוי פני החברה. התמודדותה לראשונה של אישה על נשיאות המדינה ויותר מכך, אפשרות בחירתה לראשונה של אישה לנשיאות, היא פריצת דרך דרמטית עבור כלל הנשים בישראל. אין ספק שהיא תביא איתה גם בשורה של תרבות נשית, של אנושיות, פשרנות ופרגמטיות, עבור החברה כולה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
