רוצה להיות גדול? הקטן עצמך

(ויקרא א) [א] וַיִּקְרָא אֶל-משֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאהֶל מוֹעֵד לֵאמר: [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצּאן תַּקְרִיבוּ אֶת- קָרְבַּנְכֶם:

מדוע ה-א' של 'ויקרא' קטנה? ולמה צריכים 'ויקרא', לא מספיק 'וידבר'? ולשם מה ציון המקום ממנו דבר ה'? אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'? צריך להיות 'אדם מכם כי יקריב' לא?! ומה הפירוט הזה 'מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצּאן', בהמה לא כוללת בקר וצאן?

(כלי יקר): 'אלף' של ויקרא קטנה כאילו נאמר ויקר; וטעמו של דבר להשוות נבואת משה אל נבואת בלעם שנאמר בו לשון ויקר וכמו שכתוב (דברים לד י) 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' [אומר המדרש] אבל באומות, קם כמשה; ומיהו - בלעם.

ואין הפירוש שיהיה בלעם שוה למשה בנבואה חלילה, אלא כך פירושו: שמשה השיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על-פי הכנתו; כמו שכתוב (שם, שם) 'אשר ידעו ה'', 'אשר ידע את ה'' לא נאמר, אלא לומר לך שהוא מצד הכנתו לא ידע את ה' על זה האופן, כי אם ה' ידעו ונתן לו תוספות שפע בישראל, כלומר בזכות ישראל. וכל שאר נביאי ישראל כל אחד לא השיג יותר מכדי הכנתו; אבל באומות העולם קם אחד, לכבודן של ישראל, שהשיג יותר ממה שהיה ראוי להשיג על-פי הכנתו.

והנה מהידוע שכל מה שהנביא משיג את הראוי לו על פי הכנתו, אותה נבואה דבוקה בו בעצם; והעצמוּת, קנין דבוק לא יפרד ממנו; אבל כל מה שמשיג יותר מכדי הכנתו, זהו אצלו במקרה ולא בעצם ורק מתת אלקים הוא; ע"כ נאמר לשון 'ויקר' במשה ובבלעם להורות שהיו שוים בזה במה שהיתה בשניהם השגת מקרית נוסף על הראוי להם מצד עצמותם.

במלים פשוטות, עוצמת הגילוי הייתה גבוהה מכדי שמשה יוכל לקבלה מצד כוחותיו הרוחניים הגלויים וזה רמוז בקטנות הא'.

נתינת כח מלמעלה

(ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן): והנה לכן נאמר ויקרא אל משה פי' ענין קריאה זו היינו הארה והשפעה למשה כדי שעל ידי זה יוכל לעלות ולבוא אל אהל מועד (...) והארה זו הוא ענין 'אלף' זעירא דויקרא. כי הנה אלף אותיות פלא, שהוא מה שלמעלה מההשגה, וגם 'אלף' מלשון אאלפך חכמה. כלומר שהוא מקור שממנו תמצא החכמה. והיינו כי האלף הוא בכתר שלמעלה מהחכמה.

מדרגת החכמה היא ראשונה במודעות של האדם אבל היא מוגבלת במגבלות האדם. כדי להיות חכם באמת יש להתחבר למקור החכמה שמקומה בעל-מודע, כמו הכתר הנמצא על הראש, אמנם נוגע בראש אבל מבחוץ, מעל למודעות הנמצאת בתוך הראש.

(בעל הטורים): 'אלף' דויקרא זעירא, שמשה היה גדול ועניו ולא רצה לכתוב אלא "ויקר", כאלו לא דבר הקב"ה עמו אלא בחלום כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג, ד) כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם ה-'אלף'; ושוב אמר לו משה, מחמת רוב ענוה, שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר 'אלפין' שבתורה וכתבה קטנה:

(תנחומא): זה שאמר הכתוב (משלי כה ז): כִּי טוֹב אֲמָר-לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. רבי תנחום אומר, רחק מן מקומך שנים ושלשה מושבות [כדי] שיאמרו לך עלה, ואל תעלה שלא יאמרו לך רד. רבי תנחומא אומר: (מש' כ טו) יֵשׁ זָהָב וְרָב-פְּנִינִים וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי-דָעַת. מתלא [המשל] אומר: דעת חסרת - מה קנית, דעת קנית - מה חסרת. אף משה לא עלה עד שקראו הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'ויקרא אל משה'.

משה, לעוצם גדולתו, היה מודע למגבלותיו ולא נדחף לשום מקום. הוא ידע כי מצד עצמו הוא אינו ראוי לעוצמת הגילויים להם זכה ולא ביקש את אותם גילויים. הדבר רמוז בקטנות האות א'; לאמור: קטונתי ואיני ראוי שה' ידבר אתי. מודעות זו, היא עצמה הכשירה אותו לגילויים הנעלים ביותר כאשר הכוחות לקבל את הגילויים ניתנים לו מלמעלה על ידי הקריאה של ה' אליו.

אוהל מועד - שורש המודעות

(ליקוטי תורה): והנה אתפשטותא דמשה בכל דרא [ההשפעה של משה קיימת בכל דור] היא בחינת הביטול שיש בכל אדם, שהוא מבחינת משה [שאמר] (שמות ט"ז, ז) 'וְנַחְנוּ מָה' [מה אנחנו בכלל, אני ואהרון].

שעיקר עסק התורה צריך להיות בבחינת ביטול, ומשה הוא בחינת 'דעת', שהוא הממשיך בחינת יחוד אור א"ס ב"ה [אין סוף ברוך הוא] למטה, שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם; שיהא [האדם] בבחי' אהל מועד מלשון 'ונועדתי לך שמה', אותיות ונודעתי; דהיינו לידע את ה' שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו; על דרך מה שכתוב (דברים לב, טל): 'ראו עתה כי אני אני הוא'. למרות שמקרא זה נאמר על לעתיד, מכל מקום, כח זה יש בכל נפש מישראל ביניקתה מנשמת משרע"ה [משה רבנו עליו השלום] לקשר מחשבתו בה' בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה לעיני בשר כו'.

יעודו של המשכן הוא 'ושכנתי בתוכם' ולא רק 'בתוכו'; שתהיה בנו מודעות אלוקית טבעית לגמרי; את זה ניתן להשיג כאשר לומדים את התורה מתוך ביטול כלפי נותן התורה, מתוך ניטרול מוחלט של הנטיות הטבעיות והדעות הקדומות שלי; כח זה מקבלים ממשה רבנו וממלא מקומו שבכל דור.

ציון המקום ממנו קרא ה' אל משה, אוהל מועד, מציין עבורנו מאז ועד בכלל שזהו שורש ותכלית העבודה שלנו בעולם הזה: רכישת והעמקת המודעות לנוכחות ה' בעולם והשגחתו על כל פרט.

וזה לא פשוט כי העולם הזה מעלים ומסתיר על האלוקות המהווה אותו והאדם באופן טבעי, מודע לעצמו ולמה שהוא מזהה בחושיו הגשמיים; הגוף החומרי, מטבעו אינו נוטה לרוחנית דוקא וכל שכן לאלוקות. לכך ניתנו לנו המצוות; קיום המצוות במודעות שאלה הן מצוות המלך, מלך מלכי המלכים, לאט לאט מחדיר ומעמיק את המודעות האלוקית עד שהגוף החומרי עצמו נהיה מודע לאלוקות.

איך מתחולל תהליך פלאי כזה? הקרבת הבהמיות

(ליקוטי תורה): הנה נודע שיש בכל אחד שתי נפשות, נפש האלקית ונפש הבהמית. אשר נפש האלקית שרשה מבחינת אדם [שבמרכבה העליונה] כמו שכתוב (בראשית א) 'ויברא אלקים את האדם בצלמו'. וכתיב (יחזקאל א) 'ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם'.

ונפש הבהמית, היא נלקחה משמרי האופנים ושרשה מבחינת פני שור [שבמרכבה העליונה]. ותכלית ירידת הנשמה לעולם הזה הוא כדי לברר נפש הבהמית להיות בבחינת אתכפייא <sup>כפייה עצמית] ואתהפכא [הפיכת הרע לטוב] והיינו על ידי נפש האלקית המתלבשת בה ומתבוננת בה' אחד בקריאת שמע, 'שמע ישראל...' ועל-ידי זה 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך' [שפירושו] בשני יצריך כו'.

האדם מטבעו כאמור, מודע לנפש הבהמית שבו; אבל יש לו גם נפש אלוקית, צלם אלוקים, נשמה שאותה יש להשליט על הנפש הבהמית ובכך להתקרב לה'.

וזהו 'כי יקריב מכם', מכם ממש; שיקריב את נפש האדם שלמטה לה'. ולכן אמר תיבת מכם אחר אומרו כי יקריב. ולא אמר 'אדם מכם כי יקריב', שאם כן היה הפירוש רק כפשוטו לבד, שאדם הגשמי שלמטה יקריב.

ניסוח זה, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם, אומר שהאדם מקריב מעצמו לה'; את עצמו, את נטיותיו הטבעיות הוא כופה, ומבטל את רצונו לרצון ה'.

הקרבן הוא מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצּאן; את הנטיות הטבעיות-בהמיות מקריבים לה'. יש מי שנטיותיו הן של בהמה באופן כללי; יש כזה שניתן להבחין אצלו בתכונות של שור, הגאה בכוחו ומשתמש בו בחופשיות; יש עַז פנים כמו עֵז ויש צייתן כמו כבש. יש עוד סוגים כמו חמור, סוס או פרד, אבל אלה אינם מתאימים לקרבן לה'; אותם צריך לבטל וזהו.

בסוף זה: תַּקְרִיבוּ אֶת- קָרְבַּנְכֶם לשון רבים. כי שום דבר לא יכול להיות לרצון ה' אם כל יהודי ידאג לעצמו ולא ישתף את הזולת עימו. וכמו בימי מרדכי ואסתר שאיחדו את כלל ישראל בהנהגתם ובכך הביאו הצלה גדולה, כך יעזור לנו ה' ונזכה להתאחד ולהיגאל מיד ממש.

ושיהיה רק טוב ליהודים.</sup>