כיכר הלחם

כיכר הלחם היא עיקר מזונם של עניי הארץ. בראיון טלוויזיוני אמר בעל מכולת באחת מערי הפיתוח: "יש משפחות שקונות 8 לחמים לשבת". 8 לחמים לשבת! זה אומר, שקיימות משפחות שארוחה מזינה אינה עולה על שולחנן באף אחד מימות השבוע, אפילו לא בשבת. בשבוע האחרון, כחצי מיליון ילדים אינם מקבלים אפילו כריך לארוחת הבוקר, הצהרים או הערב. בעוד שרי הממשלה יושבים בנינוחות בכיסאם כשבטנם מלאה, לכרבע מתושבי ישראל מקרקרת הבטן.

המאפיות דורשות להעלות את מחיר הלחם בשל עליית מחיר חומרי הגלם. השאלה הערכית והציבורית היא, למי להעלות את המחיר? לצרכן העני, לצרכן העשיר, או למדינה המסבסדת?

על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העלאת מחירי הלחם שבפיקוח תוסיף למשקי הבית העניים הוצאה כספית של 16.4 מיליון שקל בשנה, או כ-160 ש"ח לשנה למשפחה. התוספת הזו מייצגת ממוצע, וראוי לציין שהנתון הסטטיסטי מחשב ממוצעים ו"מפספס" בכך את השכבות החלשות: את אלו שהלחם הינו המרכיב העיקרי במזונן, ובעבורן - העלאת המחירים תביא לעלייה של מאות שקלים בהוצאה המשפחתית השנתית. מאות שקלים שאין להם.

אזרחים יקרים, אנחנו בסכנה: מדינה מתוקנת אינה יכולה להתקיים כאשר 20% מתושביה סובלים מעוני מרוד. כך מתנהלות רק מדינות עולם שלישי. למדינה שפרנסיה "סובלים" מעושר מופלג ואטימות לעוניים של אחרים אין זכות קיום. מדינה אינה יכולה לתפקד כל זמן שענייה אינם יכולים להרשות לעצמם את מזונם העיקרי – הלחם האחיד – שמחירו 2.83 ש"ח לכיכר לחם, בעוד קברניטיה בולסים כיכרות לחם משובח ב 12-15 ש"ח לכיכר, ובה בעת חותמים על צו להעלאת מחירי הלחם האחיד המנציח עוני. עוני הוא הגורם המרכזי לפשיעה, אלימות, פערי חינוך, סמים, התפרקות התא המשפחתי, ומה לא.

קואליציית קדימה-עבודה-ש"ס, המאפשרת את האסון המתרחש לנגד עינינו, היא קואליציה מתחסדת, חסרת אחריות לאומית וחברתית ומורכבת מבריתות של אינטרסים פוליטיים אישיים וצרים מאוד. הבה נודה: המדינה במשבר, ערכי וקיומי. המרווח אליו נופלים 462,000 משקי בית בישראל נמצא בין כיסאות פרץ (השר ה"חברתי") לכסאות ראש הממשלה אולמרט, בין כיסאות העבודה לכיסאות קדימה, בין כיסאה (המעוגן בחקיקה פופוליסטית) של שלי יחימוביץ לבין כורסאות "ארצ'י באנקר" של מפלגת הגמלאים, בין דוכן הנואמים בכנסת, עליו הופיע השר אלי ישי בעבר הלא רחוק בדרמטיות עם ככרות לחם ושקיות חלב בידו, לבין מושבו הנוח בלשכת שר התמ"ת, בה הוא חותם על צווי העלאת המחירים. עד לכינון הקואליציה, ידעו כולם לדבר בז'רגון החברתי הנכון.

מפלגת הליכוד היתה המפלגה היחידה אשר הפעילה תוכנית כלכלית שהביאה לצמיחה הכלכלית העכשווית, ושילמה על הגדלת הפערים מחיר יקר של תחושת נטישה עמוקה של תומכיה מאז ומעולם – אותם עזבה. תומכיה מתחילים אט אט להבין, כי מי שנטש אותם באמת הוא שר התמ"ת אלי ישי, אשר לא מן הנמנע שהעמקת העוני מיטיבה עימו, שכן ש"ס מבוססת בין השאר על עוני ובערות חברתית. אלי ישי הוא האחרון שירצה לראות פתרון לעניים. מי שנטש אותם הוא עמיר פרץ ושלי יחימוביץ, והתקווה החברתית שעוררו. מי שנטש אותם הוא אולמרט, שהוכיח שלא כל מה שחדש, הוא טוב. נהפוך הוא.

המצב קורא לנו, לאזרחים, להחזיר את ישראל לישראלים ואת ערכי כבוד האדם למדינה, קברניטיה ותושביה. עד שנגיע לשם, הרשו לי לחזק את ידי האזרחים והארגונים, שאל מול מדפי הלחם הריקים מצאו את האנרגיה להיאבק על צדק ניראה לעין. ביניהם, אלו אשר הגישו תביעה ייצוגית נגד המאפיות, שהפסיקו את ייצור הלחם בהחלטה מונופוליסטית העוברת לכאורה על חוק התאגידים.

אני רוצה לקרוא מכאן למאפיות להתעשת ולחזור לייצר את הלחם האחיד לאלתר. אני קורא להם לבחור בפתרון הנכון: להעלות את מחירי הלחם היקר, שיכול לספוג שקל נוסף למחירו לצרכן ולכסות בכך על העלייה בחומרי הגלם לאפיית הלחם האחיד. אני קורא להם לכפר על ימי רעב ההמונים שגרמו, בתרומת עודפי הלחם שלהם לעמותות העוסקות בחלוקת מזון.

אני קורא לחברי הכנסת להגביל בחקיקה את האפשרות של המאפיות ורשתות השיווק לזרוק עודפי לחם, דבר שיאלץ אותם למסרו כתרומה.

לא ברור לי אם קריאתי לממשלה, לאוצר, לשר האוצר החדש ולסיעות הקואליציה שאכזבו, תשא פרי. ובכל זאת – אנא – אני, האזרח רוני שטרן, קורא לכם לקצץ מהשמנת ולהשקיע בלחם.