המלחמה בעירק עשויה להתחיל בשבוע הבא, ונראה כי זהו הזמן הנכון לכל אחד מהמנהלים הבכירים לוודא הערכות נכונה של החברה אותה הוא מנהיג לעיתות מלחמה. הנחת העבודה של תהליך ניהול בשעת חירום היא כי החברה צריכה להבטיח במקסימום המשך שגרת פעולתה. לשם כך נערכו זה מכבר רוב החברות לניהול בעת משבר, גיבוי נתונים, אתר חלופי, וניהול החזרה למצב רגיל (Recovery). בתחום אחד לא נעשה דבר, ונראה כי ראוי לתת עליו את הדעת.
לטובתה של כל אחת מהחברות, כמו גם לטובתו של המשק כולו, צריך לוודא שבעת מלחמה, גם אם תהיה ישראל תחת מתקפה זו או אחרת, ימשיכו החברות לתפקד. העובדים והמנהלים יגיעו לעבודה כרגיל תוך שמירה מכוונת על שגרת העבודה. במלחמת המפרץ הקודמת ראינו את שיירות המכוניות היוצאות את מרכז הארץ לפריפריה. מנהלים ועובדים עזבו את מקומות עבודת בשעה שתיים בצהריים וכל המשק היה נתון לעוצר כמעט. דבר זה אסור שיחזור. נכון, שמאז ועד היום, היה שינוי משמעותי בתפיסת הישראלים את אחריותם. החוסן שנרכש בתקופת האינתיפדה והטרור שבמרכזי הערים, מצביע על אופציה של שינוי.
אולם, מנגד, ראינו בחודשים האחרונים את ראשי הערים, במשותף עם התקשורת, מעוררים את הבריחה השניה. עצוב היה לראות את ראש העיר של קרית אונו מדבר על ארגון בריחה המונית של תושבי עירו, ומחפיר היה לראות את המורה שהתראיינה בטלוויזיה וספרה על כוונתה לברוח לגליל. לא כך צריך להתנהג ראש עיר ולא זוהי הדמות שאמורה להיות מורה ומחנכת בישראל. צריך לקחת בחשבון כי ייתכן ויתעוררו גורמים מעין אלו לעודד את שיתוק המשק.
במשק הנמצא בקשיים, שבזבז סכום עתק ביום שבתון מיותר לצורך הצבעה בת 10 דקות בקלפי, תהא תופעת הבריחה משום נזק בלתי נסלח. נזק כלכלי. נזק תרבותי. נזק לחוסן הלאומי.
התפקיד המנהיגותי של המנהלים הבכירים בחברות הוא להבטיח את קיום השגרה במשק. קודם כל, בוודאי על-ידי דוגמא אישית, על-ידי הגדרת חזון מיוחד לעת חירום והחדרת מוטיבציה. אך גם על-ידי העברת המסר החד-משמעי לעובדים כי יש ערך חשוב בשמירת השגרה, באי כניעה לאיומים, בתחושת הניצחון שנובעת מעצם העובדה ש"לא יברח איש כמוני".
נקודות החולשה בשמירה על השגרה הם הילדים של כל אחד מאיתנו והצורך הראשוני שלנו לגונן עליהם. אני מאמינה כי המסר החינוכי המועבר לילדים באי כניעה לפחד הוא הזדמנות אדירה של כל אחד מאיתנו וערכה לא יסולא בפז עבור ילדינו. נקודת חולשה נוספת היא עובדים המרגישים כי אינם חיוניים לחברה וכי היעדרותם לא תרגום כל נזק. צריך לזכור כי אמנם ייתכן שיש עובדים פחות חיוניים אך השפעתם על האווירה הכללית בחברה איננה פחותה מזו של העובדים החיוניים ובכך תרומתם.
מאה שנים עברו מאז התחילה הציונות בארץ הזאת. מאה שנים של מאבק על זכותנו לחיות כאן. הערבים ראו את הצלבנים באים והולכים, את העותומנים, את האנגלים. כמו הערבה על שפת הנחל של החיים, הם מתכופפים לרוח הנושבת ונשארים נטועים על אדמתם. ניו-יורק לא קורצת להם, סן-פרנסיסקו לא מחכה להם. משב ההיסטוריה עובר עליהם בגלים רכים או סוערים - והם נשארים. אולי הבנו בשנתיים האחרונות כי זהו טיבו של המאבק בו אנו נאבקים וכי ינצח בו מי שישאר.
ישראלי חדש צומח כאן: חזק וסבלני. שדבק באדמה הזאת. שאין לו ארץ אחרת. כאן היא ארץ הבחירה של כל אחד מאיתנו שבוחר בה כל יום מחדש. אנחנו נמצאים במהלך של החלפת חלום השלום שנשבר בחלום אחר. חלום האומה. זה לא שאיננו רוצים שלום עכשיו - בודאי שאנחנו רוצים. רק שהיום אנחנו חכמים יותר, ויודעים שאין שלום אינסטנט. שצריך קודם כל לייצר כאן אומה חזקה וגאה בעצמה.
מתי לאחרונה התגאינו בישראליותנו? מתי אהבנו את הדמות הלאומית שהשתקפה אלינו במראה? לאחר שנתיים של מלחמה בטרור אנו יכולים להביט בגאווה במראה ולאמר - אנחנו כאן ונשאר כאן. "לא יברח איש כמוני". זהו ביתי.
זוהי זכותנו וזוהי חובתנו כמנהלים.
______________
נגה קינן - יו"ר פורום CFO
