אני מבקשת להמליץ על ביקור בכרתים באי יווני קטן וארוך. יציאה לכרתים היא כמו חזרה בזמן. שבוע ימים נפשנו, בכפר נופש ציורי שהקפיד לשמר את מסורת העבר. הכפר כולו בנוי במתכונת כפר יווני מסורתי קלאסי. הרסונוניסוס ווילג' ליד העיירה הרסוניסוס הוא כפר נופש שאפשר ליהנות בו בדיל של הכול כלול. קראו לכפר הנופש הזה בעבר פאפאנה והייתי צריכה לזכור לומר לנהג המונית שהחזיר אותי מקניית מזכרות בעיירה את שמו הקודם של הכפר.
השמחה העיקרית שהיתה לי ולבני משפחתי בחופשה הקצרה, היא הניתוק המוחלט מכל מה שיש לנו כאן. אין אינטרנט, אין צורך להתחבר למהדורות החדשות, כל הפרשות העסיסיות נמוגו כלא היו אל מול הבתים הלבנים. המפרץ הקסום והעיירה הלבנה הציצו עלינו כל שעות היום עד לשקיעה בשעות הערב. מוזיקה ליוותה אותנו כל הימים כששהינו בכפר. לא היו הופעות. מעבר לשקט ולנוף המקסים לא הטרידו אותנו בהופעות. ההופעה היחידה היתה הופעת להקה מקומית שניגנה מעט שירים יווניים וקצת מן הקהל קם כעבור ארוחת ערב חגיגית לרקוד סירטאקי או לפזז לצלילי השיר מתוך הסרט זורבה היווני. אחראית חדר האוכל שעמדה במדי קצינה בפתח חדר האוכל שינתה מהרגליה ופיזזה עם אחת המלצריות הכרתיניות ושתיהן הצליחו לסחוף למעט ריקודים את הקהל שהיה חתך אוניברסאלי.
מה קסום ביוון? מה קסום בכרתים? אל תחפשו קניונים ומרכזי קניות מוטרפים. אל תחפשו גורדי שחקים ואל תחפשו יהירות. יש בכרתים טעם של פעם. טעם שמלווה אותך גם כאשר אתה שב הביתה. גם כשאתה מוזג לסלט הישראלי מעט שמן זית אמיתי מכרתים. עולה ממנו ריח אמיתי כמו של פעם, ריח של זית מבוקע, מעט סדוק מטיף ניחוח חי. וכן, זוהי הסיבה האמיתית לאהוב את כרתים. אני מאמינה שהדבקות בה משמרים הכריתניים את העבר היא עדות לאהבה. אהבה לעבר ואהבה לסנטימנטאליות.
כשטיילתי בערים הוותיקות והעתיקות כמו חאניה למשל, מצאתי כיצד באורח פלאי חומות עתיקות ובתים מטים ליפול ממשיכים לעמוד על יסודם במעין פלא. ראיתי תלי הבתים שבנו להם דלת חדשה ולא מחקו את החומות שידעו ימים נפלאים לפני מאות בשנים. הניסיון להיאחז בעבר הוא ניסיון שמוצאים אותו במקומות רבים באירופה. אך כאן ביוון יש אדיקות בלתי רגילה לשימור המסורת והעבר.
העדות המרכזית כפי שכבר ציינתי היא היצמדותם של הבתים לקרקע. הרצון הבסיסי הוא להשתלב ולהיאחז בנוף הטבעי של הארץ. כאשר בונים ערים לבנות ולא מגרדים את השמים, וכאשר מנסים לשמר את קו ההר הנושק למפרץ נוצרת מעין תחושת שלווה ורגיעה. אין התגרות בטבע אלא רצון לחיות בשילוב עם הנוף ועד כמה שאפשר להתמזג בנוף ההררי שעולה ממפרצים קסומים.
מלבד הנוף הים תיכוני שראינו, עצי זית שמכסים כל פיסת אדמה כמעט עד קו המים של הים התיכון, עצי זית שפופים שאינם מתמרדים וגם הם כאנשים וכבתים עדיין מניחים לנוף הטבעי. השבילים והדרכים שיש באי היווני הזה מזכירים את הדרכים שהיו לנו כאן בארץ לפני האוטוסטראדות ולפני כביש 6.
האי מושך אליו תיירים מכל העולם ובמיוחד הוא מתאים לצעירים. ראיתי צעירים שצבאו בפתח מועדון בשעות הערב ולאחר כמה דקות הם נבלעו בתוך המועדון ומלאו את המקום עד לקצהו. על חוף הים יכולים לפגוש צעירות חשופות חזה, ואפשר לחוש כיצד נערים צעירים באים להתבגר בצל המראות הללו, ובצל הנופים הבראשיתיים.
ושם הצלחתי להשתחרר ממועקות היום יום. התחושות שאולי לא הייתי מורה טובה, ואולי לא הייתי מספיק המורה שחלמו שאהיה. וקצת נטשו אותי הקונפליקטים האם עלי לדבוק במעט השעות שעוד זורקים לי. וקצת הצלחתי לחוש כיצד הפצעים מגלידים מאליהם כמו הבריאו אותי הבתים הלבנים והמים הכחולים.
והיתה לי גם שיחת נפש. זו היתה שיחת נפש עם הסופרת אן למוט מחברת הספר "ציפור ציפור". למי שכותב קריאת ספרה של למוט הוא בבחינת חובה. לקחתי את הספר לכרתים והוא הצליח לשחרר אותי במעט מן המועקות שהצטברו אצלי גם בשל אי התקדמות הכתיבה. אן למוט מספרת לקורא בגילוי לב על תהליכי הכתיבה שהיא עברה. על דחיית כתב היד, על הקנאה ששוררת בין כותבים. על ההכרח לרשום פתקים קטנים כדי לא לשכוח תמונות ורעיונות שעולים במשך היום. יש לאן למוט ניסיון שהיא מוכנה לחלוק אותו עמי. אימצתי בחום חלק ניכר מהמלצות הספר. הרי הרגשתי כזאת קרבה לכותבת, ופשוט הזדהיתי עם דברים רבים. ושמחתי שגם את אן למוט לא מזהים, הרבה פעמים להיות סופר אומר להתבונן ולרגל אחר אחרים.
טוב לחזור לארצנו ולחוש שגם כאן יש הפתעות נעימות. כשחזרנו בישר לי בני הסטודנט אלירן שקיימת יוזמה מבורכת בקניון הדיזינגוף סנטר בתל אביב, קידישוק - נקראת היוזמה. ילדים מציעים את מרכולתם, צעצועים וספרים שאינם דרושים להם, במחיר שווה לכל נפש. היריד מתקיים בימים שני ורביעי ורצוי לצלצל למיטל אחראית הקידישוק מטעם הקניון כדי להירשם ליריד כדי לשמור מקום. ואמנם ביצעתי בהקפדה את התנאים הדרושים ויצאתי עם שתי ילדות אחת ענת בתי בת התשע וחצי והשנייה אלינוי חברתה הטובה לקראת יום העבודה הראשון שלהן. הילדות למדו מהו מסחר. הן סדרו את מרכולתן על גבי שטיחון אדום שהקצה להם הקניון. לפני כן תמחירו את כל הצעצועים והספרים שישנים שרצו למכור. הם הצליחו למכור תוך שעתיים באורח נאה להפליא. וכבר כשהיו בידיהם הכנסות ראשונות הן פזלו לכיוון חנויות הצעצועים בקניון. לקח לענת כמה ימים עד שהיא בזבזה את כספה שעמלה עליו לראשונה בחייה על שני ספרים חדשים מסדרת כוח הלב של זוהר אביב,ומשחק מחשב קנתה לאחיה "כהלוואה" עד אשר גם הוא ירוויח את משחקיו ביריד הבא.
עכשיו אני מתגעגעת לכרתים, לים הכחול, למפרצים על גבול המדבר בין אפריקה לאירופה, ומסתפקת באור שמפציע כאן אצלנו באוויר הארצישראלי. בעץ הזית שלנו, בילדים שלנו.
