לפני הכניסה לארץ ישראל מעדיף משה להוכיח את העם. הוא עושה זאת בדרך הרמז ומעדיף שלא לפרוט בפניהם את חטאיהם. רבות דנו הפרשנים מדוע, אך נראה כי משה עשה זאת כי ידע הוא שבני ישראל שומעים אל התוכחה יותר מאשר ראיית הטוב. כלומר משה הבין שלמרות הטוב והשפע אשר היה להם במדבר ואשר על-ידי הסתכלות בטוב שה' מרעיף עליהם היו מבינים שיש לשמור על מצוותיו, בני ישראל הבינו זאת יותר כאשר דברו אליהם קשות.
משה יודע שאם יפנה אל בני ישראל בדרך התוכחה הם יבינו טוב יותר את דבריו שכן הוא מפרט את חטאיהם ישירות, אך יודע הוא שעם ישראל הוא עם קשה עורף ואם ישטח בפניהם את חטאיהם יהיו רבים שימאנו לשמוע זאת. לכן אומר ומונה משה את חטאיהם ע"פ הרמז וע"פ המקומות שבהם חטאו בנ"י בלי להזכיר את שם המקום.
כאשר הפרשנים נצרכים לפרש מהו החטא שחטאו בו ישראל "בין תופל ללבן", הם נתקעים, מכיוון שלא מצאו שום מקום אשר שמו הוא לבן. אם אין כזה מקום, הרי שלא ניתן לדעת מהו החטא. רש"י מביא את ר' יצחק האומר שהוא עבר על כל המקרא ולא מצא מקום ששמו לבן ולכן יש לפרש כי אין הכוונה למקום בו חטאו ישראל אלא לצבעו הלבן של המן שבו חטאו בני ישראל.
פירוש זה, שנבע מאי קיום מקום ששמו לבן, מערער את הקביעה הגורסת כי משה מזכיר מקומות שבהם חטאו ישראל בכדי להוכיח את העם. אך מסתבר שמשה מזכיר לאו דווקא רק מקומות, אלא אף מאכל כמו המן, כאשר אומר הוא בין תופל ללבן שכן אין מקום כזה.
נראה, כי בין אם נפרש שהכוונה למקומות שבהם חטאו עם ישראל ובין אם נסבור כפי השיטה האומרת שאלו רק מקומות שעברו בהם בני ישראל עד שהגיעו למקומם עתה, ולאו דווקא שחטאו בהם, ודוגמא לכך הינם המילים "בין תופל ולבן" שם לא חטאו עם ישראל, הרי שפרשת דברים היא אוסף של דברים קשים, תוכחה הנאמרת לישראל ע"מ להזהירם. האזהרה נעשית בדרך זו בדווקא בכדי שעם ישראל יבינו מדוע לשמוע בקול ה' ע"י כך שיבינו איזה עונש מצפה למי שלא ישמע. עבודת ה' מיראה. שכן, בני ישראל הבינו בדרך התוכחה מה רוצה ה' יותר מדרך ההתבוננות בטובתו ובחסדו של הקב"ה עליהם במשך 40 שנה אשר הלכו במדבר.
לעיתים ההוכחה, כך נראה מפרשתנו, עדיפה מדרך ההבנה הרגילה שהאדם מסיק בעצמו אם טוב הוא עושה או לא.
