שופטת בית המשפט העליון (בדימ.) דליה דורנר הכריזה שהיא החליטה להסיר את הכפפות. ממש כך. לדבריה, המתקפה המרוכזת שבית המשפט העליון נתון בה, מסכנת את הדמוקרטיה, והיא לא יכולה להחריש.
באחד הריאיונות בטלוויזיה, לאחר שסיימה לשפוך את מרי לבה על ההתקפות ועל הסכנה לדמוקרטיה, נשאלה דורנר לדעתה על החנינה שהוענקה לנעמי בלומנטל.
וכך השיבה השופטת דורנר: "אני לא רוצה להתייחס לזאת משום ש...". ואז, לאחר מעין גימגום או היסוס קל, השלימה השופטת דורנר את תגובתה כך: "היתה חנינה. זה בסדר".
ובכן, האם השופטת דורנר התייחסה או שהיא לא התייחסה? ולמה היא טענה שהיא לא רוצה להתייחס? ומדוע בכל זאת השיבה ש"זה בסדר" - כלומר התייחסה?
ושאלת השאלות: למה שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר, שהיושר והצדק ורוממות הדמוקרטיה בגרונה, התקשתה להשיב כראוי, ולהניח ביושר את הדברים על השולחן במילים הבאות: "אני לא רוצה להתייחס משום שאחד מעורכי הדין של נעמי בלומנטל, פרופ' ועו"ד אריאל בנדור, הוא הבן שלי".
מה פסול בתשובה מעין זו מצד מי שכה מזוהה עם היושר והצדק?
מה פסול בגילוי נאות שכזה?
כאשר השופטת דורנר מביעה חרדות קיומיות של ממש - היא גם רוצה שנתייחס אליה באמון, לא?
