מסע אל יסודות ההוויה

אביבית לוי-קאפח קנתה את שמה בזכות ספר שיריה הצנוע ורב העוצמה "זכות השתיקה" שהופיע לפני שלוש שנים בהוצאת עקד. בימים אלה יצא לאור ספרה השני, "קולות מן התיבה". השתיקה העדינה והקולות הפנימיים עולים מדרגה, ואנו זוכים לקולות נסתרים, לצלילים כמוסים מן התיבה.

חשיפת התיבה אינה רק צלילה לעולמה העמוק של המילה, אלא גם שורות הדובבות אותה תיבה קדושה שממנה בוקעות התפילות: תפילותיה של אביבית לוי חזקות ומשדרות קדושה שבאה לנצח את ההיעדר, ניסיון לקדש את החולין.

אביבית לוי קאפח היא משוררת צעירה מבית חרדי, והייחוס מגיע לרב יוסף קאפח זצ"ל. על הסב כתבה אביבית מונוגרפיה מרתקת -"הולך תמים, וחבל שמדורי הספרות התעלמו ממנו. המעבר מן הספר "זכות השתיקה" לספר "קולות מן התיבה" מחייב חזרה לרגע למניפסט שלה באותו ספר ביכורים:

"שתקתי מהנקודה
בה הסתיים המשפט
האחרון ועדיין דרושה עוד
שנת כיפורים על דברי חינם" (עמוד 4).

כבר אז העבירה אביבית את המסר שלה, ואותן שורות קצרות היו מעין פרולוג לכל הדרמה שתבוא בעקבותיה, לכל השירים שיבואו בעקבות אותן מילים: החיפוש אחר האמת, החיפוש אחר משמעות החיים, השאיפה למיצוי כוחן של המילים.

בתקופה שבה שירה מקבלת גוונים פוסט מודרניסטיים ויש קידוש של ההווה ושל המיידי, בתקופה שבה הטקסטים הרזים משדרים חוסר קשר עם העבר ואי יכולת לחפש משמעות ופשר, ניצבת אביבית ליד המגדלור, ובלהט קדום מחפשת אור:

"לא אור לבן/ לא לבן,/ חושך בהיר/ הוא שמפציע עלינו/ כעת / היודעים/ להבדיל/ בין חושך לאור/ ימתינו לאמור/ קריאתם" "שמע" / עד שיכירו / לבן ותכלת ( קולות מן התיבה, עמוד 13).

שירתה של אביבית מחוברת למסורת ולפיוט ולתפילה, אך יש עוצמה יצירתית שנותנת לטקסטים הקדומים מרחב חדש, פרשנות חדשה. בתוך גווני האור היא מחפשת את הגוונים הקדושים של הטלית, כסוג של הבחנה נפשית מחודדת, כסוג של יכולת להבדיל בין קדושה לבין חול.

החיפוש אחר התמצית והטוהר והזוך נמשך כחוט של חסד בין המלים והיא כותבת בשירה "העולה אל התיבה": העולה/ אל התיבה שיהא/ ביתו מול עינו/ ולבו/ ירא ורך וזך קולו/ עבורנו תפילתנו נושא" (עמוד 24) והיא מצפה משליח הציבור שיחונן "בקולו עבורנו רקיעים", והתחושה היא שהמשוררת היא כאותו שליח ציבור, והיא חשה שכתיבה זכה כמוה כתפילה.

אביבית לוי מאמינה ששירה אמיתית היא תפילה שמקשרת בין לבבות, והיא כותבת באיפוק רב עוצמה: "העולה/ אל התיבה אינו יורד/ עד שאחרון הקהל/ פותח תיבתו/ ובוכה".

תפילה אמיתית ושירה אמיתית הן התחברות ללבבות המתפללים, ללב הציבור, עד בכי. האלוהות והקדושה אינן באות לידי ביטוי בניסוחים גלויים, והופעתן הנאצלת זורמת בין השורות. הקדושה היא חלק מן הסיפור של השירים, ישות טרנסצנדנטית - והשירה היא דרך להתקרב להוויה זו.

יש תחושה שמעבר למלים יש אותה "זכות שתיקה" שראינו בפתח ספרה הראשון ואותה ציפייה לכפרה, והיא כותבת בשיר אחר , בספרה החדש: "האמן לי/ ידעתי כי / כבדה עליך שתיקתי/ אך/ המלים כבדות/ משקט דוהר/ אל מעבר / לאופק המותר/ אמרתי:/ "לא עוד"/ ושאר הדברים/ בין המלים" (עמוד 36).

בבית שירי זה ובבתים שירים אחרים אנו מוצאים חלוקה של יחידות קצרות וארוכות, והחיתוך לוקח אותנו למסע אישי, לחלוקה של "יחידות נשימה", היסחפות של עוצמות טון.

אתה קורא היום במוספי הספרות הרים של מלים, ואתה עומד משתאה לנוכח היופי והכוח בדברים האלה, בדיאלוג הזה של אביבית עם האהוב, עם הקורא, עם המילים - וכאשר מופיעות המילים "לא עוד", יש הרגשה שאותו "לא", אותה חוסר, אותה שתיקה בין ההברות, היא האמירה החזקה ביותר.

אצל זלדה ראינו את ההתעוררות מתוך הכאוס ומתוך השבר ("נפשי הציצה מן החרכים/ אשר בתוך הבוקה והמבולקה / של חליי" ונפשה כמהה לאל, בשירה "נפשי הציצה מן החרכים, וכך בשירים אחרים). אביבית לוי מבקש לצאת מן ה"לא" ומן החשכה אל האור, אל ההרמוניה.

ראינו את אווירת הקדושה שבה חוצבת אביבית את מילותיה, גם בספרה הקודם, ואותה שתיקה שעליה דיברה היתה מעין גזירת תענית, תענית שירית, כאב של ביטוי קדוש, שחייב היטהרות, שנת כיפורים.

המלים והשתיקה שלובים זה בזה כנתיבים הסלולים אל אופקים של זמן: "מפריח באוויר את יסודות הרהורי הזמן" וכל השגב הערטילאי הזה מצטלב בשתי תחנות זמן שזוכות לפרשנות מחודשת: "אניח לשעון הרחם לתקתק חיים" ובסוף השיר: "הוא אשר יביא אותם לעולם בשעה טובה"( עמוד 42).

יש בשירה של אביבית כתיבה של יומן תיעוד כאב ועילויו - צירי חיים וצירי לידה וצירי יצירה וכל המחזוריות של הכאב היא מחזוריות של בריאה ויצירה - של יקום ושירה. המשוררת היא מעין אם כל חיי השואבת כוחה מן היקום ונושאת בגופה את היקום: "אני את המחר/ היום בטבורי נושאת/ ופניו ניבטות אלי/ תמונת עיניים/ שוחקות" (עמוד 44).

בשיריה הנסחפים משקט לטלטלה נוצר תהליך סובלימציה , עילוי רוחני שבו החולין מתקדש ותהליך הבריאה מתחדש כל הזמן: "אל היום השישי /לא חדשה באתי/ ועמסתי משא שלא הותר" (עמוד 45).

תהליך הבריאה מחדש אינו פוסח על יצירת ההיסטוריה מחדש: גם תהליך העקידה לובש צורה ומקבל פנים אחרות. הצו לא תם- והניסיון קשה מנשוא: "קח את בנך/יחידך/ ואת השני קח/ איתך ילכו לאשר תלך" והיא כאם הצופייה מול המחזוריות הזו ומול הניסיון ששב ולוחשת : : "ושיננת להם ודיברת/ לאן אתה הולך/ ומאין ולפני מי" כלוחשת דברי גורל ומוסר מפרקי אבות - ומסיימת בלחישה: "ואני אתפלל שגם הפעם/ ייראה האיל" (עמוד 15).

המשוררת מבקשת להבין את סתרי היצירה, לראות כיצד החיים יוצאים וחוזרים למקור הדברים, עד שכל אותם "שבילים לא מסומנים" מקבלים את זהותם ואת שמם, ויש תקווה שיש תכלה ויש תכלית: "כבר אין מוצא/ מלתת את הדעת/ לאן/ יחלחלו המים" (עמוד 19).

הסימנים מובילים לכל - והעקבות הם מגע ידה של היוצרת: "אני העקבות/ אשר השארתי שם בטרם/ וגם האופק אליו אגיע/ בסוף הימים" (עמוד 28).

יש לאביבית שירים על חוויות נשיות ועל דמויות נשיות- ומעשה הלידה נרקם ונוצר מחדש במעשה הכתיבה: "כעת חיה/ מחר/ תהיי חובקת/ אל תהיי צוחקת" (עמוד 16) ומדמות שרה החוזרת לחיים חדשים, היא שבה לדמות רחל: "חסד סימניה שתקריב לאחותה"- לפי המדרש הידוע, ונסחפת אחר לאה: "רכות היו עיניה/ לא שותקות" ובהמשך פירוש יפה לחייה של לאה: "רכות היו עיניה ודומעות/ כל דמעה היתה לילד" (עמוד 17).

בספרה הקודם ראינו הד לאותה שאיפה נשית להפוך לאם כל חי: אביבית תיארה באותו מחזור שירים הכרח בלתי ניתן לעצירה להתמסר למיצוי חייה, למיצוי נשיותה. באותם מחזורי שירים היא תיארה את המשוררת כישות הבוראת את עצמה מחדש ומוכיחה לעצמה כי במעשה היצירה היא מגשימה את עצמה. כך בשיר "באשר תלכי" בעמוד 40, בספרה הקודם- וכאן נרמזת כבר בתחילה ההתחברות הנשית בין נעמי ורות במלים - 'באשר תלכי אלך':

"באשר תלכי אחריך ילכו
כל כוכבי השמים כעפר הארץ
אשר לא ייספר מרוב
בזיעת אפיים תשאי גרגיריו
ואליו תשובי נרדמת
כבטרם היית"

ההליכה שלה בדרכה שלה היא בריאתה של האשה בדרך אחרת. אותה קללה של זיעת אפיים שממוענת לאדם בספר בראשית, הופכת להיות ברכה לאשה, אשר יוצרת אישיות משלה באמצעות עפר הארץ הרב מספור. היא נושאת את גרגריו ללא חשש, ובאשר היא הולכת, הכוכבים והעפר סרים למרותה, וכאשר תממש עצמה, כאשר תברא עצמה מן העפר ומן הכוכבים, היא שבה לאותו רגע של מעשה הבריאה, רגע התרדמה, רגע שבו אין יקיצה ואין חומר. עולמה של אביבית הוא עולם טהור, עולם ללא מחלצות ומחיצות - והתרדמה אינה אובדן חושים או מוות. בבראשית האשה נבראת בשעת תרדמה של האדם, וכאן האשה נבראת עצמאית וממשית ושולטת על היקום.

הנשיות המהותית של אביבית לוי היא נשיות מקודשת - ואנו שבים לאותן שורות שצוטטו קודם: "אני את המחר / היום בטבורי נושאת".

"בעצב תלדי בנים", אומר המקרא, ואביבית המשוררת כותבת הכל מחדש מתוך נשמתה: "ידעתי כי אשא/ בעיצבון לילות/ טרופים ימים/ ולא אדע מי ישא את שמי/ ואם לשווא/ אבל ודאי הוא/ שמחר בטבורי/ על צווארי ועל כתפיי / היום" (עמוד 44).

בשירה על לאה ראינו רעיון זה בלבוש אחר: "כל דמעה היתה לילד". בספרה הקודם ניסתה אביבית לשרטט זווית אחרת של העצב הנשי: הנשיות הוצגה כנשיות מקודשת ונצחית, ואפילו בתהליך בריאתה מצלע היא מתוארת כדמות של גיבורה, כמגלמת חיים אמיצים ללא בושה:

"לא תקיצי לראות
צלעך נגדך עומדת
להקימך מעיצבון
להאכיל מעץ הדעת
אף לא לכסותך
בעלה תאנה".

בספר שיריה הקודם כתבה: "באשר תלכי אחריך ילכו" והאמת היא קוסמית ואישית כאחד: הדרך של מימוש חייה היא העיקר, והיא יסוד הבריאה.

שורות ושירים עטופי הרהורים ותוגה ועומק, וזו הליריקה במיטבה: גילוי האני דרך מבט על העולם ועל הקורה מסביב, וכאן לפנינו ליריקה עדינה, נשית מאוד, נושמת, מלאה אהבה לעולם עד כדי התמזגות ארוטית עם ההוויה.

ספר שיריה הקודם אכן היה המבוא - ואנו עדים להתחדשותה של אותה חיוניות שכל כולה ספוגה בפיוטי קודש וביסודות ההוויה, שאיפה אימהית קמאית ליצור ולאחד את היקום סביב מעשיה, סביב מילותיה: אביבית מבקשת את ההתאחדות ואת המיזוג, ובאותה היסחפות לברוא את החוקיות של ההוויה - היא נשאבת אחר יסודותיה ואחר המחזוריות שלה ומגלה את מהותה ואת נשיותה.