שנה למלחמת לבנון השנייה

המגמות המרכזיות באזורינו הן - החלשות מעמד ארה"ב שמדיניותה באזור לא נושאת פירות; מאמץ מצד סין ורוסיה לחזק את מעמדן באזור; עליה במשקל מדינות האיחוד האירופי (צרפת גרמניה ובריטניה); נחישות אירן להמשיך בתוכניתה הגרעינית על חשבון האינטרסים שלה בלבנון; חרדה בעולם הערבי הסוני מהאפשרות של אירן גרעינית.

דעות שונות מושמעות "במחנה ההתנגדות" באשר ללבנון: אירן זקוקה לרגיעה בחזית הלבנונית, לעומת זאת סוריה מעוניינת בהמשך אי היציבות בלבנון על-מנת להכשיר את הקרקע לחזור ללבנון. חיזבאללה נמצא בתווך: הוא צועד בנתיב המדיני בלבנון ובמקביל מחזק את יכולתו הצבאית. חיזבאללה מעוניין להפוך לגורם דומיננטי במדינה תוך הדגשת זהותו הג'האדית ונערך למלחמה הבאה. לעומת זאת, לבנון מצויה במאבק עיקש על הפיכתה לישות בעלת אחריות מדינתית למרות נתוני הפתיחה הקשים שלה.

בפני ישראל ניצבים סיכויים והזדמנויות בהקשר הלבנוני והיא יכולה להשתלב במאמץ לכונן בלבנון מערכת מדינתית אחראית במסגרת דיאלוג עמה. זאת, תוך לקיחה בחשבון של המרכיבים הבאים: כינון יחסי מסחר עם לבנון; יישום החלטה 1701, יצירת מנגנוני תיאום ביטחוניים וצבאיים, בחינת סוגיית חוות שבעא וטיסות חיל האוויר הישראלי בשמי לבנון, ובחינת סוגיית השליטה במיליציות הפועלות בלבנון.

מספר מגמות בולטות בזירה האזורית: נסיגת הלאומיות החילונית כתופעה רווחת בעולם הערבי והיחלשותו של רעיון המדינה הטריטוריאלית הלאומית. לעומת זאת, חזרה לזהויות הבסיסיות של החברה הערבית - דת, עדה, משפחה ורדיקליזם איסלאמי. במקביל, ניכרת התחזקות המעצמות הלא ערביות באזור כמו אירן לעומת החלשות ציר המדינות הסוניות המתונות.

העולם הסוני במגננה והוא חושש מהכוחות הרדיקליים (שיעים, "אל-קאעידה") שחשים כי זו שעתם היפה. הערבים ציפו שישראל תצליח לבלום את החדירה האירנית לאגן הים התיכון, אך התבדו. השינויים הם משמעותיים - עירק התרסקה לקווי השבר העדתיים שלה, לבנון על סף מלחמת אזרחים, רעיון האחדות הפלשתינית התפרק, מצרים נחלשת באזורי הפריפריה שבריבונותה, ואילו ירדן שהיא יותר הומוגנית מבחינה עדתית - ניצבת איתן.

מלחמת לבנון השניה היתה המלחמה הראשונה בין ישראל לבין אירן באמצעות שליח (PROXY) הנמצא בלבנון. כאן נשאלת השאלה האם לבנון תישאר חברה במשפחת העמים הערביים הסוניים מבית מדרשה של הליגה הערבית, או שמא תשאב לסהר השיעי הלא ערבי. במציאות הזו, ישראל צריכה לחשוב כיצד לתרום לחיזוק את הסדר המדינתי באזור (בעיקר בלבנון ובזירה הפלשתינית) ולא לקדם מהלכים שפוגעים בו.

למלחמת לבנון השנייה היתה השפעה משמעותית על דעת הקהל ועל המערכת הפוליטית בישראל. היא הביאה לשחיקה באמון הציבור במערכת השלטונית בכללותה - תחושה זו קדמה למלחמה אם כי למעלה מ-80 אחוז בציבור הישראלי סבורים כי ניתן לסמוך על צה"ל. בעקבות המלחמה ספגה תוכנית התכנסות מכת מוות והתמיכה בצעדים חד-צדדים התפוגגה. בנוסף קיימת שחיקה באמון הציבור לגבי האפשרות להגיע להסדר של קבע בזירה הפלשתינית. עם זאת, חשוב לזכור כי מדובר במגמות הפיכות.

צה"ל לא הובס צבאית במלחמת לבנון השנייה. הוא נכשל במיצוי כוחו בשל מנהיגות צבאית ומדינית כושלת שלא הצליחה ליצור את החיבור בין המטרות לאופן מימושן. מלחמה זו היתה בבחינת מסר לצה"ל שאינו בכיוון הנכון ובעקבותיה צה"ל מכין עצמו למלחמה כוללת. הנחת היסוד היא שאם נתכונן היטב למלחמה כוללת נדע גם להתמודד עם הטרור הפלשתיני, אך לא להפך.

האסטרטגיה של המערכת היריבה (חיזבאללה, סוריה, פלשתינים) היא אסטרטגיה א-סימטרית של אי-הפסד. המטרה היא לא להכריע את צה"ל אלא לפגוע בבטן הרכה של ישראל - העורף והתודעה - ולהימנע מהפסד צבאי במקום שיש חיכוך בין צבאות. אסטרטגיה זו קיבלה חיזוק בעקבות מלחמת לבנון. לכן המערכת היריבה תשאף במלחמה הבאה לפגוע בעורף וליצור בקע בחברה הישראלית. מכאן שבמלחמה הבאה נדרש צה"ל להכרעה מהירה בשני הבטים - נטרול הירי לעבר עורפה של ישראל והגעה מהירה למרחבים האסטרטגיים המאיימים על ישראל.

לשם כך, יש צורך במהלך קרקעי נרחב ומהיר, שלו היה מבוצע במלחמה האחרונה יכול היה לשנות את התמונה מהקצה אל הקצה. מכאן הלקחים המרכזיים שצה"ל מיישם - צה"ל בונה מחדש את יכולת התמרון היבשתי שלו; מפתח יכולת תמרון ממוגן; מצטייד במיגון אקטיבי; עוסק ביצירת יכולת אש מסייעת מדויקת ואפקטיבית; מפתח עצמאות בסוגיית כוחות האש עבור כוחות היבשה תוך צמצום ההסתמכות על חיל האוויר; מחדש את הטיפול בצבא המילואים ומשפר את הכשרת הקצונה הבכירה.

לקחי מלחמת המפרץ הראשונה לא יושמו ב-2006 למעט הקביעה שראשי הרשויות אחראים על הטיפול בעורף שבתחומם, אלא שאף ראש רשות לא יודע להתמודד עם מצבים קיצוניים. למרות שבישראל ידעו על איום הרק"ק מלבנון לא הייתה הערכות מול איום זה בעומק (ולא רק בקו העימות). האויב הצליח באמצעות נשק פרימיטיבי, לא מדויק וזול להוציא את הצפון כולו משיווי משקל - "אפקט הדווידקה". לא היה מענה לטיפול באירועי קיצון. עדיין קיימים פערי מיגון גדולים ולא חל שינוי משמעותי מבחינת מיגון הצפון.

לקחים ונושאים קריטיים כמפורט להלן, דורשים טיפול:

• פיקוד העורף יהיה אחראי על הטיפול בעורף בחירום לרבות טיפול באוכלוסיה האזרחית.

• תתקיים הבחנה בין אירועי בט"ש שהם באחריות המשטרה (99% מהאירועים) לבין אירועים קיצוניים שיהיו באחריות פיקוד העורף.

• פערי המקלוט הם אין-סופיים ואין פתרונות כוללים. עדיף פתרון לא נוח מינימאלי וזמני מאשר פתרון נח מקסימאלי ויקר.

• מיגון לבדו לא ייתן מענה לאיומים על העורף ואין יכולת לפנות ישובים בהיקף של מאות אלפי תושבים. לפיכך יש לגבש מדיניות כוללת המשלבת הרתעה, סיכול, יירוט ומיגון.

• המענה לרק"ק הפרימיטיבי שמקורו בלבנון או בעזה דחוף יותר למענה לטק"ק האסטרטגי הסורי ורצוי שיהיה גם זול.

על-פי פרופ' עוזי ארד מלחמת לבנון גרעה מההרתעה הישראלית. המערכת הישראלית חשבה ערב המלחמה שחלה שחיקה זוחלת בהרתעה הישראלית ולכן הגדירה את אחד מיעדיה כשיקום ההרתעה. הקביעה לגבי סטטוס ההרתעה היא בעיני המתבונן ואכן בעיני הצד היריב ובעיני משקיפים מהצד חל פיחות בהרתעה הישראלית.

חשוב להדגיש שהטענה היא לא שההרתעה קרסה כליל. היו גם הישגים במלחמה. אלא שבמאזן הכולל חל פיחות ולא נרשמה התווספות. הראיה - מצד אחד, הנכונות בישראל לוויתורים מדיניים לסורים מתוך חשש שעוצמתו של צה"ל אינה מספקת. מצד שני, התכונה הצבאית בצד הסורי וההגברה בנכונותו לבצע מהלכי כוח נגד ישראל. ואכן צה"ל משקיע כיום מאמצים כדי לכפר על הפיחות שחל בהרתעתו. ישראל צריכה, אפוא, לרוץ קדימה על-מנת לדרוך במקום שבו היא עמדה טרם המלחמה.

תא"ל (מיל.) שלמה ברום קובע כי מאזן ההרתעה מורכב. מצד אחד ההרתעה התחזקה ולראייה, מאז סיום המלחמה, חיזבאללה נמנע מלפעול נגד ישראל ואין לו כוונות לעשות זאת. לחיזבאללה הומחש כושר הענישה שלנו בעצם גרימת ההרס בלבנון (גם אם זו לא היתה הכוונה מלכתחילה, אלא תוצר לוואי של יעדים אחרים). חיזבאללה לא חפץ לספוג את העונש הזה שוב. מצד שני - ההרתעה הישראלית נשחקה בכל הנוגע ליכולת של צה"ל לספק מענה טוב ללוחמה א-סימטרית וזה משפיע על החשיבה של הפלשתינים ושל הסורים, שמפנימים את המשמעות של ירי תלול מסלול על ישראל. אלא שיש הבדל בין סוריה שיש לה אחריות של מדינה ולכן היא פגיעה יותר לענישה, לבין חיזבאללה שאינו מדינה ואחריותו קטנה יותר (אם כי קיימת).

הנכונות הסורית ליזום מלחמה נגד ישראל תלויה במידת הבנתה את העונש שהיא עלולה לספוג מישראל ואת מידת הבנתה את הנחישות הישראלית להסלים את העימות. בכל מקרה, המלחמה האחרונה המחישה לסורים כי לישראל יכולת לטפל בצבא הקונבנציונלי הסורי באופן אפקטיבי.