שר המשפטים לשעבר, דן מרידור, מתח (ד´, 1.8.07) ביומן הבוקר של גלי צה"ל, ביקורת חריפה על ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ועל שר המשפטים, דניאל פרידמן, בעקבות יחסם כלפי בית המשפט העליון ומערכת המשפט. "מה שקרה לאחרונה זה שהותרו הרסנים, ואנשים, לרבות ראשי המדינה ממש, התחילו להתבטא בצורה תוקפת. מדובר במתקפה בלתי מרוסנת וחסרת-תקדים, שלא הייתה כמותה מאז קום המדינה", אמר מרידור, "יכול להיות שלאנשים שתוקפים את המערכת יש מניע פסול. הם אולי עבריינים או נפגעו מבתי-המשפט". מרידור טען ש"נראה כאילו כל מטרתה של הממשלה היא להגדיל את כוחה על חשבון בית המשפט". עוד אמר כי "תמיד קבע ביהמ"ש מה רשאית הממשלה לעשות ומה היא לא רשאית לעשות. זה בדיוק תפקידו".
בתמונות בתקשורת לא נראה מרידור כאילו הגיע כבר לגיל בו יש אנשים הסובלים מסניליות. אז איך אפשר להסביר את הדברים הללו? ההסבר היחיד לדבריו - אם הם לא נובעים מסניליות – הוא שהאדם בכוונה תחילה מסלף את האמת. בית המשפט העליון לא סבל אף פעם ממחסור בשופטים שהחשיבו עצמם מאד. איש מהם אבל לא הגיע לדרגת היוהרה של ברק, ואף אחד לא העז לעבור על החוק בצורה בוטה כמו שעשה ברק ועושים כעת ממשיכיו בעליון, עם ביניש בראשם.
בניגוד מוחלט לשקרים של מרידור, המערכת המשפטית אף פעם לא הגיעה לערעור מוחלט של האיזון בין הרשויות, כמו שקרה אצל ברק.
הפועל היוצא הוא, שהמאבק המנוהל עתה ע"י ראשי הרשות המבצעת בבית המשפט העליון, אינו נובע מעבריינות של הראשונים, אלא של האחרונים. משטר דמוקרטי מערבי מתבסס בראש ובראשונה על עיקרון הפרדת הרשויות. כאשר רשות אחת פולשת לתחום רשות אחרת ונוטלת את סמכויותיה – זהו קץ הדמוקרטיה.
מאחר שעל-פי החוק הקיים, מי שפוגע בדמוקרטיה הוא עבריין, הרי העבריינים הם חבורת ברק, ביניש ודומיהם. הם אשר ביצעו את מה שמוכר וידוע כמהפכה החוקתית. דהיינו, תפישת השלטון במדינה באופן לא דמוקרטי ע"י קבוצת אנשים קטנה, בראשות ברק.
כותב הלל נייער, בכתב העת "תכלת", מ´ 3, תשנ"ח: "בשנים האחרונות עוברת מדינת ישראל מהפכה חוקתית." מדוע? "עם קבלתם של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק, הורחבו סמכויותיה של הרשות השופטת באופן דרמטי עד כדי יכולת לפסול חוקים שחקקה הכנסת." ומי מנהיג את המהפכה הזאת? "אהרן ברק, שופט בית המשפט העליון מאז 1978 ונשיאו מאז 1995, עומד בראשו של חיל החלוץ המשפטי הזה ומנהיג אותו במערכה." מה הם הקווים המנחים אותו? "במהלך עשרים שנות כהונתו כשופט, פיתח ברק ויישם פילוסופיה משפטית קיצונית שעיקרה החלה של אמות מידה משפטיות על קשת רחבה ללא תקדים של נסיבות".
שוב, אם הפיכה נגד הדמוקרטיה היא עבריינות, אז מן הדברים האלו עולה שהעבריינים הם שופטי העליון בראשות ברק, ולא מי שבאים להילחם בהם, כמו שטוען בטיפשות מהולה בהרבה רוע לב, דן מרידור. הבה נקרא אבל מה אומר בעל הדבר עצמו:
"בעיני, מלוא כל הארץ משפט. כל התנהגות אנושית היא נשוא לנורמה משפטית. גם כאשר סוג פעילות מסוים - כגון יחסי חברות או מחשבות סובייקטיביות - נשלט על-ידי האוטונומיה של הרצון הפרטי, אוטונומיה זו קיימת, משום שהיא מוכרת על-ידי המשפט... בכל מקום שיש בו בני-אדם חיים, שם יש משפט. אין תחומי חיים שהינם מחוץ למשפט" – כותב אהרן ברק ב"על השקפת עולם", עמ´ 477, 485.
מן המלים הללו עולה בפירוש דמות של מגלומן, דיקטטור טוטלי, שגם על "המחשבות הסובייקטיביות" של כל אזרח, הוא טוען לריבונות. אפילו סטלין לא הגיע לדרגת טירוף כזאת.
העובדה שמי שיוצא עכשיו בשצף קצף כזה להגנת מבצעי המהפכה החוקתית - כאשר סוף סוף נמצא מי שמוכן להילחם בעבריינים מן העליון - הוא מרידור, אינה מפתיעה. כי מרידור הוא הסייען העיקרי לעבריינים עוטי הגלימות השחורות. בכנסת השתים-עשרה הוגשו, על-פי הצעה של השר דן מרידור, שתי הצעות שנדונו בוועדת חוקה, חוק ומשפט. הצעת חוק יסוד: חופש העיסוק והצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. שתי ההצעות אושרו על-ידי הכנסת בחודש מרס 1992. זאת הייתה תחילת הדרך של המהפכה החוקתית.
התוצאה הבלתי נמנעת – בהביאנו בחשבון את המגלומניה של העומד בראש המהפכה הזו, כפי שבאו לביטוי בדברים שציטטנו לעיל – הייתה דיקטטורה משפטית, כאשר ברק הוא הדיקטטור. את זה אומר לא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, משה לנדוי, בראיון לארי שביט, שהתפרסם בהארץ ביום 5.10.2000:
"השופט לנדוי, מה דעתך על נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק?
הנשיא ברק מוביל לדעתי את בית המשפט העליון ואת הרשות השופטת בדרך לא דרך.
האם הבעיה היא שהמטרה מקדשת אצלו את האמצעים?
אני חושב שהנשיא אהרן ברק לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו.
האם היעד שלו הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו?
לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל.
האם ניכרת אצלו נטייה לרכז עוד ועוד כוח במערכת שבראשה הוא עומד?
כן. כוח שלטוני... והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט."
על הסכנה שמהווה ברק לדמוקרטיה, עמד גם ריצ´רד פוזנר, שופט בבית הדין לערעורים המהווה חלק מערכאת הערעור של בתי המשפט הפדראליים בארה"ב, פרופסור למשפט באוניברסיטת שיקגו ונחשב לאחד מגדולי המשפטנים בארה"ב. לאחרונה פרסם, במגזין האמריקני היוקרתי, "ניו-רפאבליק", מאמר על אהרן ברק. בין היתר כותב עליו פוזנר:
"הדמוקרטיה בישראל התערערה, בית המשפט תפס שלטון, משתמש בחוקי הכנסת כטיוטא". פוזנר מצטט את שופט בית המשפט העליון לשעבר של ארה"ב, רוברט בורק, שאמר כי ברק "מחזיק בשיא העולם ביוהרה משפטית". כותב על כך פוזנר: "יש לי חילוקי דעות עם רוברט בורק, אבל (באמירה זו על ברק) הוא התקרב מאד לאמת".
כותב עוד פוזנר כי "ברק יצר עוצמה משפטית שגם השופטים האגרסיביים ביותר שלנו לא חלמו עליה", יוזמה שאת דרך ניצולה ע"י ברק "אפשר בקלות להגדיר כתפיסת שלטון בכוח".
ידוע הסיפור העממי על בתי המשוגעים המאוכלסים באנשים חולי מגלומניה החושבים שהם נפוליאון. מעניין לקרוא לאיזו דמות משווה פוזנר את ברק: "מזכיר מאוד את נפוליאון שלקח את הכתר מידיו של האפיפיור והניח אותו על ראשו".
