כל זוג אמריקני שנישא בכנסייה או בבית כנסת חייב לרשום את נישואיו גם במרשם הנישואין האזרחי. זוגות המוותרים על הפן הדתי של הטקס חייבים רק למלא טופס במרשם האזרחי, ההופך אותם, פרסטו, לנשואים. כל זה נכון כשהזוג מורכב מגבר ואשה, אך לא ניתן להיעשות כשבני הזוג משתייכים לאותו מין. בנושא זה מפגרת ארה"ב מאחרי ישראל, בה פסק בג"צ בנובמבר 2006 שמשרד הפנים חייב לרשום זוגות הומוסקסואליים כנשואים באם נישאו בחו"ל.
סקרים מראים שב-2007 עדיין קשה לרוב הציבור, גם לשמרנים וגם לליברלים, לעכל את נושא הנישואין ההומוסקסואליים. הסכמי שותפות שיתנו להם את אותן הזכויות הניתנות לזוגות הטרוסקסואליים - כן, לרוב הציבור אין בעיה עם זה. נישואין של ממש - לא.
נראה לי שהבעיה, אם היא ממשית, היא סימאנטית בעיקרה. הבעיה היא עם המונח עצמו, "נישואין", שאנו מקשרים אוטומטית עם רב, חופה, כלה בהינומה וכוס זכוכית מנופצת. אין אנו רוצים לשייך מילה זו עם שני גברים הרוצים להסדיר את הקשר הקיים ביניהם, או, להבדיל, שתי נשים הרוצות לבלות את חייהן ביחד.
ההצעה שלי היא להשאיר את מוסד הנישואין מעוגן בדת, אותה מייצגת בארץ הרבנות. עבור מי שירצה בנישואין דתיים לא ישתנה דבר. עבור כל האחרים, אני מציע מינוח חדש שיהווה חלק מפרוצדורה חדשה.
מרשם זוגות
בני זוג - הטרו או הומואים - שירצו לעגן את מערכת היחסים שלהם בחוק יוכלו להרשם כ"זוג רשום" במשרד הפנים. הרישום יעניק להם את אותן הזכויות מהן נהנה זוג נשוי, אך המילה שתתאר את מצבם המשפטי בתעודות ממשלתיות תהא "בן זוג רשום" במקום "נשוי". בני "זוג רשום" הטרוסקסואלי יוכלו תמיד ל"שדרג" את מצבם המשפחתי ל"נשוי" באמצעות נישואין בפני רב. את מערכת היחסים האזרחית הזאת ניתן יהא לסיים בפני בית משפט.
הרבנות רואה את עריכת ורישום טקסי הנישואין כנכס עליו לעולם לא תוותר. במקום להילחם בה, הצעתי תביא לכך שאת שני הדברים שהרבנות שוללת מכל וכל - נישואין אזרחיים ונישואי הומוסקסואלים - ניתן יהיה להכניס דרך הדלת האחורית כמערכת יחסים חוקית שהכל יהא בה, חוץ ממילה אחת, "נישואין". למרבית הציבור הישראלי, הרוצה לראות את הרבנות מחוץ לחייו, תגיע שעת עדנה.
