בשבוע שעבר ארחה לשכת המסחר והתעשיה ב"ש והנגב את מפכ"ל המשטרה "הטרי" רב-ניצב דודי כהן. במהלך המפגש נשא דברים, בין היתר, ראש עיריית רהט, טלאל אלקרנאווי. בדבריו קבל אלקרנאווי, בצדק לטעמי, על ההכללה הגורפת והגסה שעושה האוכלוסיה היהודית בנגב לבדואים בשעה שהיא מסווגת אותם כעבריינים. לטענתו של אלקרנאווי, עבריינים יש בכל מגזר, כולל במגזר הבדואי, ולכן על האוכלוסיה הנורמטיבית, יהודית ובדואית כאחת, לסייע למשטרה למגר את העבריינים ונגזרת מכך את העבריינות.
לעניות דעתי, כל עוד לא התפרסמו מחקר או נתון סטטיסטי מדויקים ולפיהם אכן הפשע מצד האוכלוסיה הבדואית הוא גדול יותר בהשוואה לפשע המבוצע ע"י עבריינים יהודים או, נניח, עבריינים יהודים ממוצא רוסי או מרוקאי, הרי שאלקרנאווי, מן הסתם, צודק בהחלט כשהוא מתקומם על ההכללה.
מי אשם בהתנהגות העבריינית של חלק מהאוכלוסיה הבדואית? סבורני כי למטבע יש שני צדדים: מחד, אלה הן ממשלות ישראל, ללא יוצאת מן הכלל, שהתעלמו ומתעלמות מהבעיות והצרכים של הבדואים מזה כששים שנים, ומאידך אלו הם חלק מהבדואים, הרואים בעבריינות פתרון לבעיותיהם ותשובה לצרכיהם.
אין טעם לדבר על מה קדם למה - הביצה או התרנגולת, כי זה לא יפתור שום בעיה. אבל אי אפשר להתעלם מהאמרה "מי שזורע רוח קוצר סופה", כלומר, יחס מזלזל מצד ממשלות ישראל יגרור (וגורר) התנהגות עבריינית מצד הבדואים, והתנהגות עבריינית מצד הבדואים תגרור (וגוררת) תגובה חריפה ובוטה מצד שלטונות החוק בישראל.
כדי לפתור את הבעיה שממנה סובלים כל הצדדים צריך קודם כול נכונות מצד שני הצדדים, ואת זו אין לדאבון הלב. לפחות לא אצל כולם. וכך קורה, שבעוד שראש עיריית רהט למשל פועל נמרצות כדי ליצור שיתופי פעולה בכל הגזרות ועם כל הרבדים, אנחנו עדים, חדשות לבקרים, להצהרות מתלהמות מצד ח"כ טאלב אל סאנע, אשר מנצל כל הזדמנות וכל במה כדי לשלול מאיתנו היהודים את הלגיטימציה, תוך שהוא הופך אותנו לגזענים ואת הבדואים - לקורבנותיה של אותה גזענות. מבחינת הח"כ הבדואי, ליטרת התקשורת שלה הוא זוכה חשובה הרבה יותר מניסיון כן ואמיתי לפתור את הבעיה המעיקה כל כך.
עד כה רקמו ממשלות ישראל עשרות תוכניות למציאת פתרון לבעיות הבדואים. רקמו, אבל לא יישמו אותן. כתוצאה מכך נאלצים בדואים לכתת רגליהם עשרות ק"מ כדי ללמוד במוסד חינוכי ראוי או לקבל טיפול רפואי הולם. לרשותם לא עומדות מערכות ציבוריות ראויות שתשרתנה אותם. ה"שיג" (אוהל) איננו מגרש משחקים ראוי, וגם דרכי העפר עדיין אינן כבישים המתאימים לנסיעה במאה ה-21.
לכן הכעס וההתמרמרות, אבל זה עדיין לא מצדיק התנהגות עבריינית המוסברת ב"קיפוח". מאידך, נכונות לפתור את הבעיה ללא תוכנית רצינית, יסודית, מושקעת, לא תועיל כאן. מה גם שהזמן הולך ואוזל, הבעיות שלנו כמדינה מתרבות ורשימת האויבים שלנו ארוכה כאורך הגלות. אנחנו לא צריכים אויבים גם בתוכנו.
הכול שחור? קודר? פסימי? לא בדיוק. במוצ"ש האחרו יצא לי לראות מעט אור בקצה המנהרה: ביציאה מדימונה לב"ש נעצרתי על-ידי שלושה שוטרים לבדיקה שגרתית. הבדיקה הייתה סימפטית, היחס היה נפלא והברכות והאיחולים ל"שבוע טוב ונסיעה טובה" נשמעו כמו יצאו מתוך הלב ולכן גם נכנסו לי ללב. לכן גם לא הופתעתי כל כך כשבתום הבדיקה נוכחתי לדעת כי שלושת השוטרים הם מתנדבי משא"ז המתגוררים ביישובים הבדואים הסמוכים לדימונה. אז יש תקווה ויש עתיד.
