חומת ברלין שהפרידה עד לפני כעשור בין מזרח למערב, לא היתה רק מחסום אבן בין שני עולמות. היא היתה חיץ שהפריד בין שתי תפיסות עולם, סמל למאבק בין הדמוקרטיה והחירות במיטבם, לבין הדיקטטורה הטוטאליטארית ודיכוי הפרט במירעם.
חומת ברלין הוצבה בהפתעה גמורה ב-13 באוגוסט 1961, במבצע צבאי שתחילתו היתה חסימת רחובות ההפרדה בין אזור השליטה הסובייטי לאמריקני במחסומי מתכת ובקונצרטינות תיל, וסופו - בניית חומת הבלוקים והבטון, וירי על-מנת להרוג את כל מי שניסה להימלט ממחנה ההסגר הסובייטי אל העולם החופשי.
כיום, כאשר חומת ברלין איננה עוד ולכל ברור כי במאבק בין שני העולמות - מזרח ומערב - גברה החירות על הדיכוי, ראוי לשאול מה היו הגורמים להצבת החומה, מה היו הכוחות שהביאו לקריסתה ומה אפשר ללמוד מן הפרק ההיסטורי הזה. לשאול - ואולי גם להפיק לקחים ישראליים.
חומת ברלין הוקמה בידי מעצמת-העל ברית המועצות שהיתה משוכנעת כי "הקומוניזם השוויוני" הוא הטוב שבכל שיטות הקיום האנושי וכי הוא יגבר, בסופו של דבר, על העולם הקפיטאליסטי שכל מטרתו ניצול כוח העבודה של מעמד הפועלים כדי לצבור הון בידי מעטים. כשלטון שעל-פי הגדרתו רצה "רק טוב" בעבור נתיניו, החליטה צמרת בריה"מ כי כיוון שחשיפת אזרחיה לפיתויי המערב עלולה ליצור סכנה של נזק נפשי-אידיאולוגי - מוטב להרחיק את האזרחים התמימים האלה ממוקדי הסיכון שהשפעתם עלולה להפוך למגיפה.
מנקודת הראות של הפסיכולוגיה האנושית היתה זו טעות. ככל שגבה מחסום החומה והפך ליותר קשה למעבר - כך התעצם כוחו של החלום להשתחרר מן הדיכוי, לצאת אל החופש וליהנות מפירותיו הטובים של עולם המערב שכולו טוב.
יותר מארבעים שנה חלפו מאז הפכה ברלין לעיר שבליבה חומה. שנים שבהן יכלה האנושות ללמוד משהו על גדרות הפרדה ותועלתן. והנה עתה ההיסטוריה חוזרת. אלא שהפעם גדר ההפרדה מוצבת בין שני עמים הנאבקים על אותה כברת ארץ היסטורית, טעונת אמונות עתיקות, אמוציות ומשאלות לב. רק שוטים אינם לומדים מלקחי ההיסטוריה. וכיוון שאיננו שוטים, מן הראוי שננסה לרדת לשורש הגורמים שהובילו את הנהגת ישראל לקבל את ההחלטה ההיסטורית להצבת גדר ההפרדה איתנה בין הפלשתינים לבין הישראלים.
כדי להבין מה השיקול הישראלי בהקשר להקמת הגדר, ראוי לנסות בראש וראשונה ולהבין מה, בעצם, יש בישראל המהווה עבור הפלשתינים "אבן שואבת" המושכת אותם אליה ממש בכבלי קסם. מסתבר כי המדובר בשלושה אלמנטים קיומיים המפעילים את הפלשתינים, בכוח שכמעט אינו ניתן לשליטה, להסתכן ועבור את הקו הירוק ממזרח למערב אל תוככי מדינת ישראל.
הגורם הראשון הוא הצורך להתפרנס. למרות נתוני האבטלה הקשים בישראל - אנחנו עדיין מדינה שופעת תעסוקה. עובדה: כמעט 300 אלף עובדים זרים מוצאים את פרנסתם במשק הישראלי. כמעט כמספר המובטלים הישראלים.
עד תחילת האינתיפאדה, היה שוק העבודה הזה מצוי בשליטת כוח העבודה הפלשתיני שראה ברכה בעמלו. כל פלשתיני שעבד בישראל היה בר-מזל שהביא כבוד וכסף למשפחתו. בתים פלשתינים רבים וטובים הוקמו בכסף שמקורו בישראל, שהיתה מבחינתם ממש "אמריקה". הארץ הטובה הזו ועטיני השפע שלה נחסמו בפני הפלשתינים, כמעט כליל, עם התמשכותה של אינתיפאדת טרור המתאבדים הרצחני. התוצאה: בהיעדר עבודה ומקורות הכנסה הפך העוני לשליט הרשות הפלשתינית. כמי שמבקש, בכל עוצמת רצון הקיום האנושי, להיחלץ ממלתעות הדלות - מבקש העם הפלשתיני לחזור אל סיר הבשר השופע של ישראל.
הגורם השני הוא הכורח הקיומי הישראלי למנוע את "השיבה הזוחלת". כל אחד מאיתנו מכיר את המנטרה של "זכות השיבה" שאותה חוזר ודורש כל מי שרואה את עצמו "מנהיג פלשתיני". "זכות השיבה" הזו, בעיני הפלשתינים, איננה משהו ערטילאי. היא ממשית ביותר ואף ניתנת לראייה ולמישוש. מאז 1967, כאשר נפרצו הגבולות בין מדינת ישראל לבין "יהודה ושומרון", יכלו כל פליטי 1948 להיכנס לתחומי ישראל, לחזור אל ערי מגוריהם משכבר הימים - ירושלים, יפו, רמלה, לוד, חיפה וערים אחרות - לראות את הבתים שמהם נמלטו בגלל אימי "מלחמת העצמאות הישראלית", ולהחיות את חלום השיבה אל מה שהיה בעבר. מבחינתה של ישראל לא מדובר ב"זכות". מדובר באיום קיומי. שהרי אם יתאפשר לכל פליט ערבי או לצאצאיו לממש את הזכויות הקנייניות שיש להם בתחומי ישראל - תיהפך על-פיה קערת הקיום של מדינת היהודים. תוך שנים אחדות יהפכו הפלשתינים לרוב, וללא צורך במלחמות יוכלו לנצל את הליכי הדמוקרטיה ולזכות בשלטון.
השאלה אם אי פעם תסכים ישראל למימוש "זכות השיבה" איננה שאלה כלל ועיקר. התשובה ברורה - לעולם לא. ממש "ייהרג ובל יעבור". עמדה זו ברורה היטב לפלשתינים, אך כוחו של חלום השיבה רב מעוצמתה של המציאות וחלום הזה אינו מרפה. הפלשתינים אנשים מעשיים, ומן הטעם הזה הם מוליכים מהלך של "שיבה זוחלת". במילים פשוטות: הם חוזרים, בטפטוף איטי אך יציב, מן "הפזורה" במחנות הפליטים במדינות ערב אל "המכורה הנגזלת". הם מסתננים לישראל ומתנחלים בישובים של תושבי ישראל הערבים. הם נושאים לנשים את אזרחיות ישראל הערביות. הם מקימים להם משפחות. הם כבר כאן - ומצפים לטוב. ואם לא ממש היום - אז מחר או מחרתיים. הם שרים, בשפתם, את שירי התקווה בנוסח "האמיני יום יבוא". שרים וממתינים לתקוותם שתתממש.
הגורם השלישי הוא הטרור הרצחני. הטרור הפלשתיני אינו מטרה בפני עצמה. הוא כלי נורא במלחמה של הפלשתינים להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה ו"לסלק לצמיתות מעל אדמת פלשתין הכבושה את השליט הישראלי הזר", בדיוק כפי שעשו אבותיהם לצלבנים שכבשו את ארץ הקודש. הם לא רוצים "ארץ אחת לשני עמים". הם לא רוצים מדינה דו-לאומית. הם לא רוצים דו-קיום בשלום. הם רוצים לבוא במקומנו. וסיסמתם פשוטה: "מה שלא הולך בכוח יילך ביותר כוח, קרי: בטרור". המרחבים הפתוחים בין תחומי הרשות הפלשתינית לבין מדינת ישראל הם בבחינת פירצה נאה הקוראת לגנב לנסות לממש, בקלות יחסית, את משאלות ליבו. ובדיוק את הפירצה הזו חייבת ישראל לחסום, אם חפצת חיים היא. לחסום - לפחות בגדר.
בסופו של דבר, גדר ההפרדה תהפוך למציאות. היא תדרוש הרבה כוח אדם ותקציבים לאחזקתה השוטפת, לשמירה כנגד חבלות, לסיכול חדירת מסתננים דרך "חורים" שבוודאי ימצאו בה. אבל שאלת השאלות שעליה עדיין אין מענה - פשוטה: האם הגדר הזו תהיה רק חיץ זמני מפריד בין שתי יישויות לאומיות, שביום מן הימים - ממש כמו חומת ברלין - תקרוס ותיעלם מעל פני האדמה, או שבעצם תהפוך לגבול המוחשי והרשמי בין שתי מדינות - ישראל ופלשתין. אינני נביא ולא בן נביא, אבל סביר להניח כי באותו יום עתידי רחוק, כאשר אולי יפתרו הבעיות שהולידו את הצורך בגדר - היא תוחרב ותהפוך רק לסמל למה שהיה, והגבול בפועל יוכל להיקבע על פי הסכמה בין הצדדים.
כאשר קרסה חומת ברלין היה ברור לכל, כי במאבק בין מזרח למערב על שתי תפיסות עולם נוגדות באורח תהומי, ניצחה בגדול שיטת החירות המערבית. השאלה שעודה פתוחה בהקשר למאבק הכוחות הרצחני במזרח תיכוני - מאבק הקרוי "הסכסוך הישראלי-ערבי" ושבו תלוי שלום העולם - ידו של מי תהיה על העליונה. ידה של ישראל, מדינת היהודים החילונית והדמוקרטית שקמה לתחייה אחרי אלפי שנות מצוקה וגלות, או ידם של הפלשתינים, הנציגים הנאמנים של עולם מוסלמי פנאטי ואלים, המבקשים, בכוח הטרור, להחזיר את שליטתם לא רק במזרח התיכון אלא בעולם כולו.
על השאלה הקשה והמאיימת הזו יוכל כנראה להשיב רק מי שיצליח לפענח את צפונות העתיד.
