זוטי דברים

ביום 8.5.01 הופיע נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בפני חברי ועדת החוקה חוק ומשפט. הוא ביקשם לתת ידם (ואצבעם) להגדלת סמכויות בית משפט השלום לבירור תביעות עד סכום של 2.5 מיליון ש"ח (במקום מיליון ש"ח כיום).

נושא זה הוא "הבייבי" של ברק, כמו של השופט תאודור אור, שהופיע עימו בפני הוועדה.

בוועדה נכחו גם חברי הכנסת של ש"ס. במהלך הדיון הסביר ברק את חשיבות הרפורמה, והפציר בהם לסייע בנושא זה למערכת המשפט. לנוכחים באותו אירוע לא היה ספק: ברק מטיל את כל כובד משקלו כדי להשיג את המטרה. גם מחוץ לחדר הוועדה, התרוצץ ברק במסדרונות הכנסת, כעסקן לכל דבר, כדי לגייס את חברי הכנסת שיתמכו בתיקון שביקש.

בסופו של דבר השיג ברק את מבוקשו. אפילו חברי הכנסת של ש"ס - שהתנגדו בתקיפות קודם לכן להגדלת סמכויות בית המשפט - הצביעו בעד בקשתו. עם או בלי קשר, יום קודם לכן אישרה ועדת החוקה חוק ומשפט, לבקשתם של שר המשפטים מאיר שטרית ויו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ח"כ אופיר פינס, את דחיית הדיון וההכרעה בחוק שהגיש שר המשפטים הקודם יוסי ביילין (לעיקור חוק דרעי). ח"כ טומי לפיד הגדיר זאת כעיסקה מסריחה.

בימים כתיקונם, ניתן היה להתייחס לנושא זה כאל הכרח בל יגונה: גם בעבר השתתפו נשיאי בתי משפט בישיבות הכנסת, כדי לקדם עניינים ביקרם חפצו. אומנם הם לא התרוצצו בכנסת כעסקנים, כפי שעשה ברק. אך גם הם השתתפו, ולחצו והבטיחו, ובדרך כלל השיגו את מבוקשם.

אלא שלא מדובר בימים כתיקונם, לפחות לא כאשר מדובר בשופט ברק עצמו: בימים אלה אמור השופט ברק להכריע, האם לאפשר לאריה דרעי משפט חוזר. זו הכרעה שיפוטית לכך דבר ועניין, ואין צורך להכביר מילים על משמעותה.

וכאן נשאלת השאלה: מדוע הביא עצמו הנשיא ברק למצב, שבו הוא מבקש אישית את ידם (אצבעם) של חברי הכנסת של ש"ס - שפנו פעמים רבות למערכות אכיפת החוק כדי שיערכו משפט חוזר לדרעי, וזאת בימים כל כך רגישים וטעונים, בהם הוא צריך להכריע בגורלו של דרעי. במצב דברים רגיל, ניתן היה להרהר האין כאן פוטנציאל לניגודי עניינים, העלולים להביא לפסלותו של ברק לדון בבקשתו של דרעי למשפט חוזר. אך במקרה זה אין מדובר בבן תמותה רגיל, ולכן אנו פטורים מלהעלות שאלה זו כאן.

השבוע, בכנס של לישכת עורכי הדין באילת, העלתה העיתונאית שלי יחימוביץ (שהנחתה אחד מהפנלים בכנס), את אחת השאלות המעניינות ביותר: האם היה כדאי למערכת המשפטית למצות את הדין עם אריה דרעי.

השאלה הזו הקפיצה את משתתפי הפאנל. במיוחד את חבר הכנסת יוסי פריצקי ואת התובע במשפט דרעי, עו"ד יהושע רזניק. שניהם טענו שאין לשאלה כזו כלל מקום, וכי המערכת היתה חייבת להעמיד אותו לדין.

ח"כ דוד טל (ש"ס), לעומת זאת, ובא-כוחו של דרעי עו"ד, נבות תל-צור, שהשתתפו אף הם בפאנל, טענו כי המערכת הזיקה לעצמה בנושא זה, וכי מעולם לא היתה רדיפה כל כך חמורה כנגד איש ציבור כפי שנעשה הדבר לדרעי.

העיתונאי שחר אילן, המכיר היטב את העולם החרדי, ציין כי דרעי החל לדבר על רדיפה עדתית לאחר שנפתחו נגדו ההליכים הפליליים. עד אותה עת, הוא דווקא התהלך לו לאיטו במסלול אשכנזי: מרבית עוזריו היו אשכנזים, והוא עצמו שהה חלק ניכר מזמנו בסביבת הרב האשכנזי מנחם ש"ך.

הדיון בנושא זה היה אחד המעניינים בכנס. לא נביא כאן את פרטי הדיון. נציג כאן את העובדות: התעקשות מערכות אכיפת החוק למצות את הדין עם דרעי דווקא - בעוד שאחרים לא הועמדו לדין בגין מעשים דומים - הפכה את דרעי לקדוש מעונה (והוא לא). הראיה: 17 מנדטים שקיבלה ש"ס בכנסת ישראל.

עצם הצגת השאלה הזו שלעיל על-ידי העיתונאית יחימוביץ, מצביעה על תהליך ההתפכחות המתקיים עתה בחלקים בחברה: יותר ויותר גורמים מגיעים למסקנה, לפיה אופן התנהלות מערכות אכיפת החוק כנגד ש"ס בכלל ודרעי בפרט, פגעה בציבור בכלל ובאמונו של הציבור במערכות אכיפת החוק בפרט.