יש כל מיני דרכים להגיע לעמדת מנהיגות. יש מי שיורש אותה. יש מי שמגיע אליה במקרה. ויש מי שמוכיח את עצמו כמנהיג בשעת משבר. יהודה שייך לסוג האחרון.
בפרשת "מקץ" אנו נתקלים באביו של מי שעתיד להיות שבט המלוכה, כאשר הוא מוכיח את יכולתו כמנהיג בשעה קשה מאין כמותה. היה זה כאשר בני יעקב חזרו ממצרים, בלי שמעון ועם דרישה חד-משמעית של המשנה למלך: הביאו אלי את בנימין כתנאי לקבלת מזון בעתיד.
תגובתו של יעקב אנושית וכואבת: "יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקָחו, עלי היו כֻלָנָה". כלומר: כבר איבדתי בן אחד, בן שני - מי יודע מה יעלה בגורלו, ועכשיו אתם רוצים לקחת את בן הזקונים, היחיד שנותר לי מאשתי האהובה ביותר?!
באופן טבעי, הבן הבכור הוא המנסה לשכנע את האב. ראובן אומר: "את שני בנַי תמית אם לא אביאנו אליך, תנה אותי על-ידי ואני אשיבנו אליך". רש"י, בעקבות חז"ל, מתבטא כאן בחריפות יוצאת דופן: "אמר [יעקב]: בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בנַי?!"
כאן נפסק הדיון. יעקב ומשפחתו אוכלים את הצידה שהגיעה ממצרים, בתקווה שהרעב יסתיים עוד לפני המלאי וכך תיפתר הבעיה מאליה. אך לא כך היה. "והרעב כבד בארץ", אומרת התורה ביובש, באחד הפסוקים הקצרים ביותר בה. יעקב מבקש מבניו: חיזרו למצרים והביאו עוד אוכל.
כאן נכנס יהודה לתמונה. הוא פונה לאביו בתקיפות בלתי רגילה: מושל המדינה הבהיר שלא נוכל להתייצב בפניו בלי בנימין. לכן, "אם ישך משלח את אחינו איתנו - נרדה ונשברה לך אוכל. ואם אינך משלח - לא נרד".
יעקב מנסה שוב להתווכח, אך יהודה קוטע את הדיון בעודו באבו: "שילחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות, גם אנחנו גם אתה גם טפנו. אנכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך - וחטאתי לך כל הימים. כי לולא התמהמהנו, כי עתה שבנו זה פעמיים".
שוב נידרש לדבריו של רש"י בעקבות חז"ל: "בנימין ספק ייתפס, ספק לא ייתפס, ואנו כולנו מתים ברעב אם לא נלך. מוטב שתניח את הספק ותתפוס את הוודאי". ועל "וחטאתי לך כל הימים" אומר רש"י שתי מילים: "לעולם הבא". כלומר: יהודה מוכן לסכן את העולם הבא שלו, את השכר המובטח לצדיקים לאחר מותם, כערבות להשבתו בשלום של בנימין. יעקב מבין שאין ברירה ומסכים.
כאשר יוסף "תופר תיק" לבנימין ומפליל אותו בגניבת גביעו, יהודה הוא זה המתייצב מול המשנה למלך במעצמה המובילה של אותם ימים. בנאום מרשים בתחילת פרשת "ויגש". לא ניכנס כאן לכל פרטיו של נאום זה, אחד הארוכים בתורה, ונציין רק את ראשי הפרקים שלו: אתה התעקשת, בצורה חסרת היגיון, שנביא את אחינו הקטן, למרות שהדבר עלול לשבור את לב אביו; אני מוכן להיות עבד במקומו. נאום זה "שובר" את יוסף המתוודע לאחיו.
אופיו של יהודה מתגלה בכל הדרו בשתי פרשות אלו, לאחר שבפרשת "וישב" התגלה בכיעורו. שם היה זה יהודה שהציע למכור את יוסף לישמעאלים, ולאחר מכן הסתבך בפרשת אהבים עם כלתו תמר ואף הכניס אותה להריון.
אך יהודה ידע להתרומם מן השפל אליו ירד, כאשר אמר על תמר "צדקה ממני" והודה בחטאו. לא במקרה, הצאצא המפורסם ביותר של יהודה ותמר, דוד המלך, מודה מיד בחטאו כאשר הנביא מוכיח אותו על ניאופו עם בת-שבע וגרימת מותו של בעלה אוריה.
היהדות - וכבר אמרנו זאת בשבוע שעבר - אינה מציגה את גדוליה כעל-אנושיים ואל-טעותיים. להיפך: היא מציגה אותם בכל חולשותיהם וחטאיהם. ואפשר להוסיף ולומר, שדווקא מי שמכיר מקרוב את נפשו של החוטא (משום שהוא בעצמו חטא), יכול להיטיב ולהנהיג את העם שגם הוא חוטא לעיתים. הוא לא ידרוש מהעם שלמות, אלא יידע כיצד להוציא ממנו את המיטב גם כאשר היצר הרע והפיתויים אורבים להם.
יהודה הוא כזה, ולכן הוא זוכה להבטחתו של יעקב ערב מותו: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". וכפי שפירש הרמב"ן: "מעת שיחל להיות ליהודה שבט מלכות, לא יסור ממנו אל שבט אחר".
ועוד הבט. כמעט תמיד, וכמו השנה, פרשת "מקץ" היא שבת חנוכה. ודאי אין זה מקרה, שדווקא פרשתו הגדולה של יהודה היא החלה בחנוכה. ושוב אנו נדרשים לדבריו של הרמב"ן על הקשר בין חנוכה לבין יהודה:
"ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם [יעקב]... וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל. ואף על-פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבע[ת] בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים [יהודה, אלעזר, יונתן ושמעון] זה אחר זה, עם כל גבורתם והצלחתם - נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל [=רבותינו זכרונם לברכה]: כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאיתנא - עבדא הוא [=כל הטוען שהוא מזרע החשמונאים, הוא עבד], שנכרתו כולם בעוון הזה".
יהודה זוכה למנהיגות לדורי דורות בזכות יכולתו להכיר בחטאו, להודות בטעויותיו, להתמודד עם משברים ולהקריב את עצמו. עד כמה אנחנו יכולים רק לפלל למנהיגים שכאלו!
