את המשכורת הצבאית הראשונה שלי "פוצצתי" במשביר לצרכן ומאז הוא הפך למקום אהוב עלי. עד היום פרנסתי אותו יפה ואפילו נכנסתי בגללו למינוס. במשביר יש בגדים יפים במחירים סבירים. מדי פעם המשביר השתגע: הורידו מהמדפים אופנה אהובה, שינו את הסדר. פעם אחת קיבלה את פני ערביה שהציעה לי אוכל דרוזי. לא הייתי רעבה והשתגעתי איך מוכרים אוכל בין כותלי המשביר - טמטום. זה לא שוק הכרמל.
מחלתי למשביר והמשכתי להיות קונה נאמנה. עשיתי מה שכל אישה, טובה, עושה: קניתי בגדים. פעם אחת דיברתי עם הבעלים רמי שביט. האיש חביב וצנוע ממש לא סנוב. העובדים מתים עליו. לשביט אין השכלה אקדמית והוא לא בן של. בכל זאת שיחק אותה והפך למיליונר. זו הרי לא חוכמה להיות הבן של סמי עופר ולהצליח. רמי שביט צמח מלמטה.
אומרים שיש גבול. הפעם רמי שביט עבר אותו ובגדול. הקומה הראשונה של המשביר בדיזינגוף נסגרה ועברה לקומה השנייה. הצפיפות "מטורפת" ואין מקום לזוז. דוכנים על דוכנים, בגדים זרוקים על הרצפה, תאי המדידה ספורים והמוכרות עצבניות אש. מרוב עצים לא רואים את היער - סיוט. הכי גרוע: ריח הביוב. נשים בהריון ראו הוזהרתן.
ואיך רמי קורא לזה: "אנחנו משפצים ואתם נהנים...". נו באמת. למה לעבוד על הקונים? רמי, תגיד את האמת: "אנחנו משפצים ואתם סובלים". לא יפה לשקר. שכחת שהקונים מפרנסים אותך? ומה עם שלט התנצלות: "קונים יקרים אנחנו בשיפוצים סליחה על אי הנעימות". הזלזול שלך רמי, פשוט בלתי נסבל.
ומשהו קטן לסיום: בתוך 10 דקות נחקרתי 4 פעמים אם יש לי כרטיס מועדון. די, עזבו אותי בשקט (מספיק שרק הקופאית תשאל). זרקתי את הכרטיס לפח הזבל - זה מה שהוא שווה עכשיו.
