המתיחות האחרונה בין ישראל ומצרים, אפשרה לנו מבט חטוף באשר ליחסן האמיתי של מדינות ערב כלפי ה"הנהגה הנשית". זה אומנם לא חדש לאיש, הרי ברי לכל כי המדובר בחברה גברית בעיקרה, אלא שהפעם, הבדיחה הייתה על חשבונה של ציפי לבני.
בתחילת השבוע, הביעה שרת החוץ ביקורת תקיפה באשר לאוזלת ידם של כוחות הביטחון המצריים, ביחס להתמודדותם עם תופעת ההברחות מציר פילדלפי. ולבני הרי צודקת. במשך שנים ארוכות מצרים מעלימה עין, במקרים רבים אף משתפת פעולה במסווה, ומניעיה עמה. ישראל כבר שנים ארוכות שומרת בבטן הרכה את מה שלבני אמרה בקול, כאשר השיקול הוא ברור: עדיף לשמור על הסטטוס-קוו מול מובארק, גם אם התוצאות אינן לרוחנו. במילים אחרות: במקרה דנן, התועלת שבשתיקה, יכול והיא גדולה מהתועלת שבדיבור.
אלא שהביקורת הפומבית נגד מובארק, העלתה את זעמו; הפעם באופן משמעותי. בראיון מיוחד שהעניק לעיתון ידיעות אחרונות, אומר נשיא מצרים כי "ציפי לבני, שרצה לתקשורת להתלונן עלינו ולתת לנו ציונים, במקום להרים טלפון או לשלוח שליח, חצתה את הקווים האדומים שלי".
"המשבר", כך אומרים במשרד הביטחון, "כבר מאחורינו". אהוד ברק הצליח להתגבר על ירידת המתח מול מובארק, אך בצל הביקור של שר הביטחון, הנשיא המצרי הוכיח בדרך גם מה דעתו על מי שעומדת בראש שירות החוץ בירושלים.
בתגובה לשאלות כתבים, אמרו מקורביו של מובארק, כי "נשיא מצרים אינו מתייחס לדבריה של לבני... היא יכולה לומר מה שהיא רוצה". מאוחר יותר, הגדילו דובריו לומר, שלא לציטוט, כי "הנשיא מתייחס לדברים שמביע השר ברק, ולא ללבני עצמה".
בכללם של דברים, לאורך כל יום הביקור של שר הביטחון, ואף קודם לכן, זלזלו המצרים בעצם העובדה שליבני אמרה דבר. "את העניינים שלנו אנחנו סוגרים עם ברק ולא עם לבני", נכתב באחד האתרים המצריים באינטרנט, בשמם של בכירים בקהיר.
ציפי לבני הפסידה הרבה נקודות זכות. אולי שלא באשמתה. בזמן כהונתו של עמיר פרץ כשר הביטחון, אולי עוד היתה לה משמעות 'מיניסטריאלית' אל מול העולם הערבי-הגברי, מתוך הידיעה הברורה כי פרץ אינו איש ודבר בתחומו. ציפי, מילאה אפוא פער ייצוגי-שלטוני, הגם שהיא אינה מתחום הביטחון גם היא.
עם כניסתו של אהוד ברק למשרד הביטחון, נראה כי לבני נותרה כ"מיותרת" בהתנהלותה הישירה של ישראל, אל מול מדינות ערב. העולם הערבי אינו רוצה נשים מנהיגות, הוא אינו מכיר בהן, הוא מזלזל בהן, ואם ננבור ונחפש בודדות, הרי שכולן אך לצורכי 'קישוט' חסר כל סמכות. ציפי לבני, כשרת חוץ, אינה נתפסת ברצינות. בלשון העם, אולי מעט בוטה, "לא סופרים אותה".
יחד עם זאת, לבני היתה צריכה לדעת כי מול מצרים - לא מדברים בתקשורת. וכאן, היא אכן נכשלה בתפיסתה את התרבות. הנוסחה הנכונה, כך הוכיחה ההיסטוריה הקצרה, היא מגעים ישירים על פני התבטאויות פומביות; ביקורת פנימית, על פני הצהרות תקשורתיות. אלא שה"מיני משברון", שהספיק אולי להשתקם במהירות, אולי הביא לכך שבמצרים אמרו את דעתם האמיתית על לבני, דבר שלא העזו לומר קודם. לפחות לא בציבור.
אין לשכוח כי ציפי לבני עודנה אחראית על המגעים מול הרשות הפלשתינית, ומכאן שהיא עודנה ממלאת תפקיד חשוב, לכאורה, אל מול העולם הערבי. ללבני נותר אפוא לקוות כי המשבר האחרון לא יפגע בסמכותיותה גם מול אלה.
לסיום, מעניין לראות כיצד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, שלא גיבה את שרת החוץ, למעשה הותיר אותה 'לדמם' תקשורתית אל מול המתקפה המצרית. אז הנה לכם, "מאבק הירושה" - כבר החל.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
