עד עתה, כל זמן שקראנו בתורה בספר בראשית, עסקנו רק ברקע של הדברים, שכן ספר בראשית כולו מספר את מעשה האבות, כסימן ונתינת כוח לבנים. השבוע אנחנו מתחילים ללמוד אודות עבודת הבנים, בספר שמות ובפרשת שמות, שמבחינה זו היא מהווה פתיחה לתנ"ך כולו. ואכן, מיד בתחילת הפרשה (שמות א') מדובר על בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה. האבות, אברהם יצחק ויעקב-ישראל, עשו עבורנו את כל ההכנות הדרושות, סימנו לנו את הדרך, וכעת עלינו להמשיך את דרכם בעולם הזה בכוחות עצמנו, כאשר הם מלווים אותנו ברוחניות.

ומיד בפתיחת הדברים מתעוררת שאלה של ניסוח: מדוע בחרה התורה לספר לנו על בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, בלשון הווה? הרי הם באו למצרים למעלה משבעים שנה קודם לכן, אז למה להשתמש בלשון הווה? ובהמשך הפסוק גם כתוב: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כלומר בעבר, מה השתנה ממחציתו הראשונה של הפסוק למחציתו השניה? וחוץ מזה, עובדתית, שיעבוד מצרים היה בעבר, מה נוגע לנו היום הסיפור הזה, ועוד בלשון הווה? המפרשים מסבירים כי מכיוון שאז החל השיעבוד, נדמה היה להם כאילו רק עכשיו באו למצרים, כי רק עכשיו התחילו להרגיש מה פירוש להיות זר בארץ הזאת.

פירוש זה בודאי נכון, אבל אינו מספק לקורא בן זמננו, החווה את הדברים כעת. אנחנו קוראים הַבָּאִים, ומבחינתנו המשמעות היא שהם באים עכשיו. אלא, כמו שהבאנו בעבר לא אחת, השיעבוד ובעיקר הגאולה ממצרים, הם מסר מכונן בחיינו כאומה ובחיי כל אחד מאתנו כפרט. שעל כן "בכל דור ודור חייב אדם (כפרט) לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" אומרים לנו חז"ל במסכת פסחים, ובספר התניא מוסיף "ובכל יום ויום". כלומר, זה משהו שהיה פעם, אבל נמשך גם כעת. רק צריכים להבין איך זה נמשך גם כעת והיכן זה רמוז בכתובים.

כדי להבין זאת, נתבונן מעט בניסוח; הפסוק הראשון בפרשה מהווה חזרה כמעט מדוייקת על פסוק בפרשת ויגש, בספר בראשית, ובכך הוא משמש מעין כותרת למעבר שבין עבודת הרקע וההכנה של האבות לבין המשך הדרך של הבנים. שם (בראשית מ"ו) כתוב כך: [ח] וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו (...) כאן אין שאלה מדוע התורה משתמשת בלשון הווה, כי מדובר בשעת מעשה ממש. אחר כך כתוב: [כו] כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה, (...). בשני המקומות מתחיל ב-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל ומסיים ביעקב. כאן כתוב יַעֲקֹב וּבָנָיו ובפרשתנו כתוב אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כלומר, בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל ירדו לגלות במצרים, ומה עם ישראל עצמו? ובכן, כמו שהסברנו לא אחת, השם ישראל מתייחס למדרגה רוחנית שאינה שייכת כלל לעניין של גלות. בני ישראל, הנלווים אליו, יורדים למצרים, אבל הוא, לא.

וגם, אצלנו כתוב אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. כלומר עם יעקב, נספחים אליו, בעוד בפרשת ויגש כתוב שבאו למצרים יַעֲקֹב וּבָנָיו, מעמד שווה לכולם. וההסבר: יעקב הוא אומנם בחיר האבות ועבודתו היא עבודתם, אבל הוא האחרון בהם ועליו מוטלת המשימה להעביר את התפקיד לבניו אחריו, על כן הוא יורד עמם למצרים, עדיין לא במצב של גלות. בשנים שחי עמם שם, בחופש מלא, הוא בונה עבורם תשתית חינוכית ורוחנית יציבה, שתסייע להם לשמר את ייחודם כבני אברהם יצחק ויעקב, וכך יוכלו למלא את שליחותם בימי שיעבוד מצרים עד ליציאה משם.

כל זמן שבני יעקב - הדור הראשון - חי, אין כל כך בעיה למרות שיעקב הסתלק. הבנים קיבלו מהאב הגדול, ממשיכים ללכת בדרכו, וכל עוד הם חיים, הצאצאים שלמים לחלוטין עם העובדה שהם שונים מסביבתם המצרית. ההשפעה של הזקנים בדור הראשון היא בהחלט משמעותית. עוד צריך לזכור שיוסף הוא עדיין המשנה למלך מצרים כך שהמצרים לא יכלו לפגוע בבני ישראל, בעוד שהאחרונים יכלו לחוש גאווה בעצם העובדה שקרוב משפחתם הוא המנהל את כל ענייני הממלכה. הבעיה עלולה להתעורר לאחר המאה ועשרים של אנשי הדור הראשון; אחרי ש- [ו] וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא.

שנים או שלושה דורות אחר כך, זה עלול להגיע לתחושת ניתוק ר"ל. הדור הצעיר חושב שהזקנים של היום זה כבר לא מה שהיה פעם - אם בכלל זה נכון הסיפורים על מה שהיה פעם - והוא מתחיל לפזול החוצה, אל הסביבה המצרית הקורצת ומפתה. הוא עלול להיסחף בהוויה המצרית המודרנית, לחשוב שזהו ביתו הטבעי וכבר אין לו שום צורך לחלום על בית אחר, ר"ל.