מהומה בביצה

אחת הדרמות המשפטיות המשונות ביותר שהתרחשו אי פעם במדינת ישראל, אירעה בשנה האחרונה סביב החלטות הבג"צ בנושא ועדת וינוגרד.

תחילה, כשהוקמה הוועדה, החליט הרכב של שלושה שופטים לפסול הקמתה של ועדת חקירה ממשלתית בראשות שופט ודרש להקים ועדת חקירה ממלכתית, במינוי של נשיא ביהמ"ש העליון.

תחנוניו של היועץ המשפטי לממשלה כי בג"צ אינו מוסמך להתערב כלל בנושא, וכי אין תקדים להחלטה מעין זו, עלו בתוהו. בקשה לדיון נוסף, בהרכב רחב יותר, הפכה את התוצאה ברוב של ארבעה מול שלושת השופטים המקוריים.

כבר בשלב זה, קשה היה להשתחרר מן התחושה כי ביסוד החלטתם של השופטים בדיון הראשון עמדה תחושת ה"עלבון" שנגרם, כביכול, לנשיאה, הגב' ביניש, ע"י הממשלה, בסירובה להעניק לנשיאה את הכוח למנות את הרכב ועדת החקירה. לכך גם נוספה, מן הסתם, העובדה כי לוועדה מינתה הממשלה את פרופ' רות גביזון, ה"סיטרא אחרא", רחמנא ליצלן, של ביהמ"ש העליון, מזה שנות דור, אשר לא נתמנתה לעליון בגלל ה"אג'נדה", כביכול, שמצא בה הנשיא לשעבר ברק.

בהמשך לסאגה זו, עתרה ח"כ זהבה גלאון, ודרשה כי ועדת וינוגרד תפרסם את הפרוטוקולים של העדויות בפניה, לפני שהיא מפרסמת את מסקנותיה. יודגש כי מדובר בעדויות רגישות ביותר, העוסקות בנושאי ביטחון עדינים וסודיים, וכי עובר למתן העדות הובטח לעדים כי העדויות תישארנה חסויות. העתירה היתה מלווה במסע תקשורתי של ניסיון אינטנסיבי וחסר תקדים לדה-לגיטימציה מוחלטת לוועדת וינוגרד ולחבריה, אותו הובילו מספר עיתונאים בכירים, אינטרסנטים, בהם בלטו דן מרגלית, ארי שביט ואחרים, ששפכו את דמם של חברי הוועדה השכם וערב, וטענו כי הוועדה הינה "מושחתת", "מכורה", "עושה רצונו של אולמרט", ועוד כהנה וכהנה.

העובדה כי הוועדה הורכבה מאנשים ישרים, נשואי פנים, בעלי רקורד ציבורי ללא רבב, לא סייעה בשלב זה, ולמרבה התדהמה, ביהמ"ש הורה לוועדה לפרסם את העדויות, בכפוף לשיקולי ביטחון, לפני פרסום דוח הביניים, זאת משיקולים של "אמון הציבור בוועדה ובדרכי פעולתה".

החלטה זו איימה לשבש את עבודת הוועדה לחלוטין וחלק מחברי הוועדה איימו להתפטר. רק לאחר בקשות חוזרות ונשנות, הסכים בג"צ להשעות את החלטתו חסרת התקדים, לאלץ את הוועדה לפרסם את הפרוטוקולים, לאחר פרסום דוח הביניים.

לא למותר לציין כי מדובר בהחלטה משפטית תקדימית, ולא ניתן כלל היה להעלות על הדעת קבלת החלטה כזו עת תפקדו ועדות חקירה דומות בעבר, כגון ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים, אשר הנספח החסוי בה והעדויות שנשמעו בפניה נותרו חסויים עד עצם היום הזה, כך גם באשר לוועדת קאהן, שחקרה את האירועים בסברה ושתילה בזמן מלחמת לבנון הראשונה.

פרסום דוח הביניים של ועדת וינוגרד בחודש אפריל שם קץ למחול השדים סביב עבודת הוועדה. המסמך המדהים, בן 232 העמודים, ניתח באזמל מנתחים, ביסודיות, בחריפות ובשיקול דעת שאין למעלה ממנו, את אירועי מלחמת לבנון השנייה, תוך שהוא אינו חוסך שבטו מראשי המדינה, ובהם ראש הממשלה, שר הביטחון, ראשי הצבא ועוד.

עוד טרם נעשתה בישראל עבודה כה יסודית, עקרונית, בעלת רמה משפטית וציבורית כה גבוהה, ובעלת חשיבות היסטורית.
הדוח סתם את הגולל על כל המלעיזים למיניהם, ובהם הפרשנים והכתבנים מטעם, אשר קיוו למשפט בשער העיר, ואף כמעט הצליחו, למרבה הצער, לגרור את בג"צ ולהפיל את הממשלה באמצעותו. עתה נרגעו הרוחות, הוועדה יכלה לעסוק בעבודתה החשובה ובכתיבת הדוח הסופי העומד להתפרסם בימים אלו ממש, וגם בג"צ משך את ידו עתה מן העניין, וסרב להתערב בדרכי פעולתה ובפרוצדורה של הוועדה, למרות שנדרש כמובן לעשות זאת, ע"י גורמים שונים ומשונים.

בפרספקטיבה של מספר חודשים נראות החלטות הבג"צ בראשית דרכה של ועדת וינוגרד, הן בנושא החלטת הממשלה על הקמת הוועדה, והן בנושא חובת פרסום העדויות, משום שיא באקטיביזם השיפוטי של ביהמ"ש העליון, בכל הכבוד, ללא הצדקה עניינית של ממש. כל אחת מההחלטות הללו, אם היתה מביאה לביטולה של ועדת וינוגרד, או להתפטרות חבריה, היתה יכולה לגרום לנפילת הממשלה.

אין זה תפקידו, בכל הכבוד, של ביהמ"ש העליון, להביא לחילופי שלטון במדינת ישראל, גם לאחר אירועים חמורים כגון מלחמת לבנון השנייה, ועליו להימנע מלהיגרר לזירה הפוליטית, ככל שרק ניתן. את הממשלה בישראל יחליף רק הציבור במועד הבחירות, או הכנסת, במידה ותחליט על בחירות מוקדמות, כפי שמקובל בעולם וכפי שהיה מקובל במדינת ישראל מאז הקמתה.