אידיאולוגיה נכלולית

מהי אידיאולוגיה? תלוי את מי שואלים. יש שיסבירו כי אידיאולוגיה היא השקפה המהווה מכשיר להנעת אנשים ולעיצוב מעשיהם. יש רעיון, אנשים מכירים בצידקתו ופועלים לאורו. יש שיטענו ההיפך: לאנשים יש העדפות ואינטרסים שאידיאולוגיה נועדה להצדיקם בעיני ההמון.

הוויכוח הזה - אידיאולוגיה כרעיון מכונן או אידיאולוגיה כאינסטרומנט - ימיו עתיקים כתולדות המחשבה והוא שב ופולש אל סדר יומנו כל אימת שפורץ ויכוח בין ימין לשמאל, דתיים לחילוניים, בין סוציאליסטים לקפיטליסטים. הוא פושט ולובש צורה על-פי הנסיבות וצורך השעה.

עם הגשת התוכנית הכלכלית החדשה, חזר הדיון לשאלה מה הם הגורמים לצמיחה במשק. על רקע התמיהה נוכח הקיצוץ של 2.5 דולר בגביית המיסים לשכבות החזקות למול הצמצום הענק בתקציבי הרווחה, שבים ומסבירים תומכי המהלך את האידיאולוגיה שלהם: מה שמניע את המשק זהו הכסף הגדול.

אם לשכבות החזקות יהיה די כסף פנוי, הם ישקיעו אותו במשק וכך תתחולל הצמיחה. למי שנדמה שמדובר בתיאוריה חדשה, ייאמר כי זהו מיחזור של "כלכלת צד ההיצע" שניהל רונלד רייגן בשנתיים הראשונות לאחר בחירתו לנשיא ארה"ב. הממשל ביצע קיצוץ עמוק במיסים והעשיר ללא הכר את השכבות העשירות.

אם ללמוד מן הלקח ההוא, צמיחה גדולה לא התחוללה. הכסף הפנוי הלך למקומות שכדאי היה לו ללכת ופנה לרכישת חברות מתמוטטות, לא כדי להחיותן, אלא כדי לרוקנן משארית נכסיהן. התהליך הזה נקרא בשעתו "יריד החברות".

מהר מאוד התברר כי צדקו מתנגדי התכנית. חברות ועסקים לא יכולים לשגשג אם לרוב הציבור אין כסף כדי לקנות את תוצרתם. ולציבור אין כסף כששכרו נישחק והאוברדרפט עם הריביות הדרקוניות חונק אותו. מהיבט זה נראה כי אידיאולוגית הצמיחה שבה נארזה תכנית הממשלה נועדה להצדיק בעיני ציבור תמים את המחיר שהוא נאלץ לשלם כדי להקל עוד יותר על השכבות החזקות. האידיאולוגיה ולפיה החזקים יעשו את הצמיחה נועדה לסבר את האוזן. צמיחה אין בזה.

כסף פנוי לא חסר לשכבות החזקות. הוא נמצא היכן שכדאי לו להימצא: לעתים בנדל"ן של פראג ומנהטן, לעתים בטקסטיל של ירדן. כסף נוסף שיתפנה ימשיך לזרום ליעדים שכדאי לו כל עוד אלו יהיו יותר אטרקטיביים מהמשק הישראלי שאותו מותירה הממשלה עם פחות ופחות יכולת צריכה.

אם לחזור לדוגמא של ממשל רייגן, חשוב ללמוד את הלקח: ב-1982, שנתיים לאחר הקיצוץ הדרמטי במיסים, כשהתעורר החשש שהשפל של שנות השלושים עומד לחזור לאמריקה, שינה הממשל קורס ב-180 מעלות. רייגן שלח את יועצו הכלכלי הבכיר, פרופ' מרטין פלדשטין חזרה לאקדמיה והגדיל את הגירעון פי חמישה: מ-50 ל-250 מיליארד דולר. המהפך, שנועד גם לשרת את הבחירה של רייגן לקדנציה נשיאותית שניה, נארז בהסבר שעיקרו: אילוצים ביטחוניים.

כך או כך, הגידול בגירעון והגדלת הוצאה הציבורית במשק הממותן שלווה בהורדת הריבית הניב צמצום באבטלה וגידול ניכר בצמיחה.
אם הוחלט אצלנו ללמוד מאמריקה, השאלה מאיזו אמריקה לומדים.