מאז מלחמת לבנון השנייה אנו שומעים, השכם והערב ובצלצלי תופים ו"ספינים" למיניהם, כי צה"ל סיים את התחקירים, הפנים את הלקחים ויישם אותם. המסר לציבור הוא כי הצבא תיקן את הליקויים, וכי במלחמה הבאה יכה צבאנו המפואר את האויב מכה אחת אפיים, יתן לו שני פלאסקים, ידרוך לו על הענבים וישמידהו סופית.
אל תאמינו, למרות כל טענותיהם של גנרלים ואדמירלים, מומחים ופרשנים אמיתיים או מדומים. כותב שורות אלו, חרף היותו חייל ותיק מאוד, אינו מוכר בציבור כמומחה או כפרשן צבאי דגול, וצפויה תגובה מזלזלת ומגחכת למקרא מאמר זה. למה מי אני, שאסתור את דבריו של רא"ל פלוני או של אלוף פלמוני, שרבצו בבוץ ורצו על ג'בלאות שלוש-ארבע שנים לאחר גיוסם, ומאז עיקר ריצותיהם היו בימי-ספורט יחידתיים או מטכ"ליים?
כאמור, דעתי אינה נחשבת ככל שמדובר במומחיות צבאית, שכן הציבור ובעיקר הצבא אינם מחשיבים את דעתו של מי שאינו לכל הפחות תת-אלוף. ואולם, גם "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז" (תהילים ח', ג'), אמרה עברית עתיקה שקדמה לאגדה על "בגדי המלך החדשים". אני הקטן מכריז בזה: צה"ל לא השתנה, במובנים בסיסיים חשובים. אציע לקוראים שלושה סממנים, לכאורה פעוטים וכמובן אינם בלעדיים, אך יש בהם המון.
השאלה החשובה היא, האם הצבא מתאמן באופן המתקרב לפחות במעט למציאות של מלחמה, ובדרך המהווה הדמיה (סימולציה) לחייל על אודות הצפוי לו בשעת מלחמה, למען לא יוכה בהלם בבוא השעה הקשה. ואלה הסממנים:
א) האם הצבא מוסיף להאכיל את חייליו בתרגילים בהסעדה (קייטרינג), המסופקת ע"י קבלנים כ"צ'ופר", או שמא כל החיילים - כולם עד האחרון שבהם - אוכלים מנות קרב, שאספקתן אפילו צומצמה במתכוון? כל עוד הצבא מספק לחייליו בתרגילים ארוחות של צלי בקר ושאר מטעמים, ארוזות במכלי "קלקר" עדינים, החייל אינו מבין שבמלחמה האמיתית יהיה עליו להמתין לפעמים יומיים-שלושה, אם לא יותר, עד שמשאית המזון תצליח להגיע אל יחידתו, במבוך הדרכים הממוקשות והנצלפות ובפקקי התנועה העצומים בדרך אל החזית - כפי שראינו בהיקף גדול במלחמת יום הכיפורים ובמידה פחותה מזו במלחמת לבנון הראשונה. במלחמת לבנון השנייה ראינו כיצד חיילים קופצים מעורם ומזעיקים את הוריהם בזעם, וכיצד הציבור זועק געוואלד, כאשר נוצר מחסור זמני במזון. אינני מצדיק זאת ויש כמובן להעניש את האשמים בביזיון ובמחדל, אך תגובת החיילים מעידה על התפנקות, על היעדר יכולת להסתפק במועט ועל אי-יכולת לעמוד במידה קלושה של סבל.
ב) האם הצבא מוסיף להפסיק תרגילים, כאשר יורד גשם, או שמא החיילים מחויבים להמשיך בתרגיל, גם אם פירוש הדבר התבוססות בבוץ, הירטבות עד העצמות, קור מוגבר ושאר השפעות מזג האוויר? יש לדעת, כי הפסקת תרגילים בשל ירידת גשם אינה נובעת רק מדאגה עמוקה לרוווחת החיילים, אלא במידה רבה מחששם של מפקדים כי משאית צבאית תחליק על כביש רטוב, חיילים אחדים יפצעו או אף יהרגו, ובכך תחוסל הקריירה של המפקד הבכיר, שעד כה התמזל מזלו ויצא בשלום מהאימונים.
ג) האם עדיין מסתיים כל תרגיל בנצחון כוחותינו, והאם התרגילים - גם אלה שבהם התגלו כשלים חמורים - מסתיימים תמיד לכל המאוחר ביום ה' בצהריים, למען יספיקו כל המשתתפים להגיע הביתה? נער הייתי וגם זקנתי, ולא ראיתי תרגיל שבו נאספו חיילי היחידה המתורגלת ונאמר להם כך: "היחידה שלכם נכשלה בתרגיל, רבים מחייליה נהרגו ואחרים נפלו בשבי. מבחינתנו היא נתונה תחת אש האויב, ועליה להיחלץ. התרגיל ימשך - בכפיפה למגבלות השבת - עד שהיחידה תפגין כישורים טובים, גם אם פירוש הדבר השארת הכוחות המתורגלים והמתרגלים בשטח, שבוע-שבועיים נוספים".
דברי הם ללא ספק חלום באספמיה, הבל ורעות-רוח. אין כוח בעולם שישאיר מפקד בכיר שבועיים בשטח, בראש מנהלת התרגיל, לצורך אימונה הנוסף והלא-מתוכנן של יחידה שכשלה בתרגיל. לכל המשתתפים יש תוכניות אחרות, לבטח לחיילי המילואים. החיילים שתורגלו - במיוחד אם הם חיילי מילואים - יתורגלו פעם נוספת, אף היא באותה שיטה של נצחון כוחותינו עד גמר התרגיל, רק בשנה הבאה, אם לא כעבור שלוש שנים (לפני המלחמה האחרונה, הפעם הבאה הגיעה לפעמים רק לאחר חמש או שש שנים).
גם דברי על המזון הם כמובן דברי שטות, שכן ועדות צבאיות לרוב, עמוסות במומחים לענייני צבא, לוגיסטיקה, איכות המזון, ההרכב הקולינארי, מאכלי עדות, שיקולי השמנה וקלוריות ושאר נושאים שאין להמעיט בחשיבותם, קבעו כי יש למסור את ההסעדה לידי קבלנים, דבר המוזיל לצה"ל את עלות אספקתו של המזון.
העובדה שהקבלן מחויב על-פי חוזהו, ויש לו גם אינטרס בכך, לספק לחיילים מזון טעים ומשובח שישפר את סיכוייו לזכות במכרז הבא, גוברת על השיקול הנכון היחיד: אל תפנקו את הצבא, והשתדלו לעשותו ספרטאני ככל שניתן. תנו לחייל מזון משובח בצאתו לנופש - אף זאת ללא הפרזה - אך חדלו מהאבסתו באימונים.
לכל הפחות בתרגיל, יש לספק לכל החיילים המשתתפים, לרבות אנשי המפקדה, אך ורק מנות קרב סגפניות, על-פי שיקולי אספקה קמצנית. כן, במתכוון. כי במלחמה לא תהיה אספקה מסודרת, והתרגיל הצבאי נועד לדמות את המציאות במלחמה, ככל האפשר. במלחמה יהיו, כמובן, צרות רבות פי אלף, ובכלל זה מותם ופציעתם של חיילי היחידה, ודי בכך שאת זה אי-אפשר לדמות.
ומעל לכל - דברי הם קול קורא במדבר, מאחר שרוב הציבור בישראל אינו מסוגל להסתגל כיום לחיים ספרטאניים, גם אם מדובר בתקופה הקצרה של אימון צבאי (גם שירות החובה הוא ככל הכל תקופה קצרה). למה מי אתה שתאמר לנו להסתפק במועט ולחיות חיי סגפנות?
צבא אינו גן ילדים
על הרמטכ"ל, גם כאשר הוא שתקן מופלג - דבר מבורך כשלעצמו - להסביר לציבור את האמת, שבעבר נכתבה בכל חדר-אוכל צבאי: "זיעה חוסכת דם", או "קל באימונים - קשה בקרב". צבא אינו גן ילדים אלא מכונה מסוכנת, שיש בה רכיבים רבים שנוצרו כדי להרוג ולפעמים גם חיילינו נפגעים מהם. כפי שהצורך בתחבורה יבשתית מאלץ אותנו לספוג הרוגים בתאונות דרכים, ואיננו משביתים את כל התחבורה כדי שלא יפגעו אזרחים בכביש, כן גם בצבא אין מנוס לפעמים מנפגעים באימונים, ולפעמים חיילים אחדים משלמים על מציאות סטטיסטית זו בחייהם או בנכותם. המשפטיזציה הסרטנית של כל נושאי חיינו הפילה פחד ובעתה על המפקדים, החרדים מכל מקרה של תאונה או אפילו מטענות חיילים בדבר הכבדה עליהם, ובשל כך מופסקים לפעמים אימונים שעלו מיליונים רבים - ובלבד שלא יפצע חייל אחד מחמת הכביש החלקלק.
זה נחמד, כל האימהות תישארנה רגועות ושום עיתון צהוב לא ידפיס כותרות הזועקות ששוב נפגעו חיילים באימון. התנועה לאיכות הפינוק בצבא לא תפנה בעתירה לבג"צ, ואפילו כרמלה מנשה לא תדווח לציבור המזועזע שחיילי גדוד "הרכיכות הנוקשות" לא קבלו הבוקר את הדייסה. גם החיילים יהיו מרוצים, שכן איש אינו שש להמשיך בתרגיל שכולו בוץ, מים וקור החודר לעצמות, מה גם שהחיילים מטבעם אינם ששים גם לקראת תרגיל הנערך במזג-אוויר נעים ונוח. אם ננהל את הצבא על-פי האימהות ועל-פי נטיית לבו של החייל, לא ינוהל שום תרגיל.
אבל את המחיר נשלם בריבית קצוצה בקרב ובמלחמה. האויב מסוגל להעמיד מולנו לוחמים קשוחים, אכזריים ומאומנים היטב, המוכנים פיסית ונפשית לחיים קשוחים. כל עוד צה"ל אינו מקשיח במתכוון, במידה רבה, את אימוניו; כל עוד המחוקק אינו "מנפנף" הצידה את ההתערבות המשפטית המוגזמת בחיי החיילים וברווחתם; וכל עוד מפקדי צה"ל אינם מעזים לומר לציבור אמיתות בסיסיות אלו - בל יוליכו אותנו שולל בסיפורי-בדים, על כך שצה"ל הפיק את כל הלקחים הדרושים ויישמם.
יש כמובן גם אלף לקחים אחרים, בתחום הפיקוד וניהול הצבא המסובך, בתחומים הטכניים והמודיעיניים, אך מפקדים נועזים ומנוסים, חמושים במערכות-פיקוד משוכללות ובדוקות ובהכשרה תיאורטית מושלמת, וצבא שציודו משוכלל ומתוחכם ללא גבול, לא יוכלו לדרבן חיילים נרפים ומפונקים, שהלם המציאות במלחמה היכה בהם ללא כל הכנה מוקדמת. דברים אלה נכונים לא רק לגבי לוחמי היבשה, אלא גם לגבי שאר חלקי הצבא, באוויר ובים.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
