אמש יצא לי לשוחח עם ידיד שהוא בעל אחת המשרות הניהוליות הבכירות במשק, ומטבע הדברים התגלגלה השיחה אל דוח ועדת וינוגרד.
"אתה יודע", אמרתי לו, "מה שאהוד אולמרט אומר עכשיו דומה למצב בו אתה תרקום עסקת ענק שתגרום לחברה בה אתה עובד הפסד של מיליארד שקל, ואז תבוא ותאמר: אבל את החוזה לעסקה ניסחתי לתלפיות". בן שיחי הסכים עמי לחלוטין.
יש בישראל שלושה סוגים של נטילת אחריות: בספורט, בעסקים ובפוליטיקה.
בספורט, טווח החשיבה הוא לכל היותר כמה חודשים ולפעמים אפילו רק כמה שבועות. תקופה של כשלונות והפסדים - והמאמן עף. כמעט תמיד אין לבעלים סבלנות, כמעט תמיד הם רוצים הישגים מיידיים, כמעט תמיד הם נכנעים ללחצו של הרחוב הלובש לעתים צורה של אלימות מילולית ואפילו פיזית.
בפוליטיקה אנו רואים את הקיצוניות השנייה: המושג של "אחריות אישית" כמעט ואינו קיים. תמיד יימצא מישהו אחר שיהיה אחראי: המנהיגים הקודמים, הדרג המקצועי או הצבאי, כשלים מערכתיים וכן הלאה. באווירה הנוכחית בישראל, רק אישום פלילי יכול להזיז מנהיג שכשל, וכפי שאנו רואים במו עינינו - גם זה הולך ומתמסמס, ואפילו הרשעה פלילית אינה מהווה מחסום בפני קבלת משרות ממשלתיות בכירות.
המגזר העסקי נמצא באמצע. בדרך כלל לא בוחנים מנהלים על סמך ביצועים חד-פעמיים, אך כאשר מתרחשת קטסטרופה - האחריות עולה מיד לדרגים הבכירים ביותר. ראו מה עלה בגורלם של מנהלי בנקים ענקיים בארה"ב, לאחר שמשבר הסאב-פריים דירדר אותם להפסדים של מיליארדי דולרים.
כמו ברוב המקרים בחיים, גם כאן דרך הביניים היא הנכונה, או כפי שניסח זאת הרמב"ם בביטוי מפורסם: "שביל הזהב". לא צריך לערוף ראשים לאחר כשלונות נקודתיים, וגם לא צריך להתחמק מאחריות כאשר הכשלונות מתמשכים או כאשר הם זועקים לשמים.
לשמוח על הזיכוי
אולמרט ומקורביו נתלים בזיכוי שהעניקה ועדת וינוגרד לראש הממשלה, בקובעה שההחלטה לצאת למבצע הקרקעי לא היתה נגועה בשיקולים זרים אלא היתה החלטה נכונה. כולנו צריכים לשמוח על הזיכוי הזה, שכן מצמרר לחשוב מה היתה המשמעות אם מתברר היה, שראש ממשלה בישראל שלח חיילים למותם משיקולים פוליטיים.
אך אסור לחלוטין להתעלם מכל הדברים האחרים הנאמרים בדוח. אליהו וינוגרד חזר והדגיש, שהדוח הסופי אינו בא במקום דוח הביניים אלא יש לראות את שניהם כמקשה אחת. ובאותו דוח ביניים, כזכור, קבעה הוועדה בצורה נחרצת שאהוד אולמרט נכשל במבחן החשוב ביותר העומד בפני ראש ממשלה כלשהו: יציאה למלחמה וניהולה.
גם הדוח הסופי מדגיש את הכשלים להם נושא אולמרט באחריות: היציאה למלחמה ללא קביעת מטרותיה, ההתמהמהות במבצע הקרקעי, הכישלון המוחלט בהגנה על העורף ועוד ועוד. שלא לדבר על כך, שכמי שעומד בראש המערכת, אחריותו היא כוללת ומלאה עוד לפני שנבדקים בצורה פרטנית מעשיו שלו.
בלי לההמתין לוועדות
אם אהוד אולמרט היה מנהל במגזר העסקי, הוא היה הולך הביתה - מרצונו או בעל כורחו - מיד לאחר המלחמה. לא היה צריך להמתין לוועדות וספרים ותחקירים והפגנות, משום שהכישלון היה כה מהדהד וברור, עד שרק שילוב של עיוור, חרש, שוטה וקטן לא היה מבחין בו.
על אחת כמה וכמה, שהנורמות המקובלות במגזר העסקי היו שולחות את אולמרט הביתה לאחר דוח הביניים או לכל המאוחר אמש. ולא רק את אולמרט, אלא את כל הממשלה, המהווה את ה"דירקטוריון" של המדינה ואשר כשלה במתן גושפנקא להחלטות שגויות שעלו בחייהם של 163 חיילים ואזרחים, בנזק כספי של עשרות מיליארדי שקלים ובנזק ביטחוני ומדיני שאין לכמתו.
אלא שלמגזר הפוליטי שלנו יש כללים משלו והוא חי בעולם משלו. עולם שבו, כאמור, כולם אחראים - חוץ ממי שנמצא בצמרת. עולם הפוך, בו האחריות פוחתת ככל שהסמכות גוברת.
