כרעם ביום בהיר החלו להגיע גלי הדף הפיצוץ לחלונות המרכז הרב נכותי-דימונה, אותו אני מנהל. הבנתי מיד שקרה דבר ויצאתי לכיוון המרכז המסחרי הרחוק מאתנו כ-100 מטרים. הגברתי את צעדיי וראיתי את התקהלות הדימונאים בזירת האירוע. הגעתי לזירה וחשכו עיניי מהמראות הקשים לתיאור, כאב עז מפלח את ליבך, אתה עומד אל מול הזוועה, הראש ממאן לקלוט, לתרגם, להבין, אתה כאזרח עומד ובוהה בפיגוע טרור פונדמנטליסטי חזירי במרכז החיים של עיר שלווה, העיר דימונה שהתפתחה ומשגשגת בלב המדבר.
רק ברגעים של מצוקה ומבוכה כואבת נבחנת קהילה, והקהילה הדימונאית גילתה סולידריות מדהימה. הפיצוץ שהחריד את השקט והשלווה הדימונאית, הזרים בתושבי העיר אנדרלין חברתי. עשרות מתושבי העיר הגיעו לסייע, תמכו זה בזה, התקשרו לוודא מה שלומם של חבריהם ועמדו יחד אל מול כאוס הטרור. שכם לשכם הביטו בזוועה - ויכלו לה.
הדימונאים הם שחצבו כביש במדבר למפעלי ים המלח, בנו מפעלים וכרו את הזהב הלבן מהמקום הכי נמוך בעולם. בדימונאים - מהנדסים וטכנאים ששוקדים יומם ולילה על יצירת המעטפות הביטחוניות של מדינת ישראל, בונים את הזרוע הארוכה שלה ובעוז בונים את העיר. אנשי חינוך נפלאים, אנשי המסחר והשירותים, אנשי התרבות והדעת - את המרקם הנפלא הזה הטרור לא ינצח.
בני העוולה מכוחות האיסלאם הפונדמנטליסטי, אתם, אנשי הטרור - דעו לכם שלא תנצחו אותנו, לא את דימונה עירנו, לא את מדינתנו ישראל ולא את שאיפתנו לשלום. אולי נדמה לכם שאנו קורסים בגלל מנהיגות שאינה נושאת באחריות אישית. אבל דעו לכם כי כאזרחים - יש לנו אחריות למגר את נגע הטרור מערינו וממדינתנו. אחריותנו לעתידנו תנצח אתכם בכל שעה בכל זמן ובכל יום. גם אם מרחץ הדמים ישוב, נוכל לכם וננצח אתכם.
מיד לאחר הפיגוע שבתי לעבודתי ולקהילות המרכז הרב נכותי. הבעתי דאגה לשלומם ולביטחונם של בעלי הצרכים המיוחדים. רגליי אומנם עייפו, ראשי כאב, דיבורי נצרד. אבל מהר מאוד חזרנו לשגרה, ולמרות הקושי המנטאלי חגגנו מסיבת יום הולדת לחניכה בעלת צרכים מיוחדים. בכך הוכחנו את גדולתנו כבני אנוש שיכולים לטרור החייתי שהתפרץ לחיינו ללא חמלה וללא רחמים.
תמיד התגאתי בעיר הולדתי, והיום אני גם יודע מדוע: אני גאה לחיות בקהילה שבאחד מימיה הקשים אזרה אומץ וגילתה אחריות אל מול הטרור.
ישראל מדינה חזקה, ישראל מדינה עשירה, תושביה אזרחים עם אחריות, אבל ממשלה חלשה לנו במדינה, ממשלה שלא שמה את אזרחיה בליבת פעילותה, ממשלה שלא סופרת את אזרחי צפון המדינה בשעת מלחמת לבנון השנייה, ממשלה שלא סופרת כבר שנים את תושבי שדרות הכורעים ומתרסקים מגליי הקאסם-חמאס, לא סופרת את אזרחי הנגב שהתריעו ומתריעים על הגבול הפרוץ עד לפיגוע הטרור בדימונה, אזרחים שממשלתם נטשה אותם. אזרחים שבונים את המדינה והמדינה נוטשת אותם, ואף אחד לא נושא באחריות.
עוד רגע וכל הכותרות על טרור והקאסם יתחלפו והמולך הקפיטליסטי יככב, ואנו נשאר אזרחים באזורים נטושים ע"י הממשלה כי הבורסה בתל אביב מככבת, שכונת ארסוף מתפתחת, סביון משגשגת, דוחות שכר המיוחסים מרקיע שחקים בלי בושה, דוח וינוגרד נעלם וממשלה ספונה מבושה בכנסת אבל נלחמת על הכסא הפוליטי.
דימונה ושדרות ערים שורדות, את דימונה ושדרות אי אפשר להחליף, פערים חברתיים גדולים אפשר לצמצם, עוני מתרחב אפשר למגר, ביטחון אישי שמתרסק אפשר לשקם, חינוך מדולדל תקציבית אפשר לפתח, את הקטל בדרכים אפשר להקטין, "עבדות מודרנית" של עובדי קבלן בהעסקה פוגענית אפשר להעלים ממחוזותינו, הכל אפשרי ולשם כך אנחנו צריכים ממשלה שאזרחיה אינם "שקופים" להחלטותיה. אנחנו צריכים ממשלה עם אחריות, ממשלה אפשר להחליף!
בין הטרור בדימונה לקאסם-חאמס בשדרות יש את הממשלה שלא נושאת באחריות לביטחונם של תושבים אמיצים, תושבים הנשארים בעריהם וממגרים את הטרור בגופם, על כולנו לזכור דימונה, ושדרות, הם חלק בלתי ניפרד ממדינת ישראל, אנחנו לא אזרחים סוג ב', אנחנו לא "שקופים", מדינת ישראל זה לא רק תל אביב והסיטי, מדינת ישראל זה גם דימונה ושדרות שמנצחות את הטרור התוקף אותם באכזריות, אבל מפסידים מול ממשלה מגמגת, אטומה וחסרת אחריות.
מכאן, מדימונה, כתושב עם אחריות אני תוהה ושואל: אולי זה זמן הנגב "לעלות" על כביש מספר 1 המוביל לכנסת ולצעוק עד כאן! ולבנות את התפנית החברתית-כלכלית-ביטחונית שעם ישראל זקוקה לה.
