בוקר חדש בבית המקדש. השמש רק שולחת את קרניה הראשונות, החושך עדיין שולט מסביב. הכהנים מגיעים, פותחים את השערים ופונים למלאכת הקודש. מה העבודה הראשונה המוטלת עליהם? היינו אומרים: להדליק את הנרות במנורה, להעלות קטורת, אולי להתפלל או לומר את ברכת הכהנים. הרי כך נאה וכך יאה להתחיל את היום לפני מי שאמר והיה העולם.
אך לא. העבודה היומית הראשונה, כפי שהיא מובאת בפרשת "צו", היא תרומת הדשן: לאסוף את הדשן שהצטבר על גבי מזבח העולה לאחר לילה בו נשרפו עליו שיירי הקורבנות ולהוציא אותו אל מחוץ לירושלים. עבודה פשוטה, ארצית, ולא נעים לומר - מלוכלכת. האם זו הדרך לפתוח יום של קדושה?
ספר החינוך מסביר את טעם המצוה: "להגדיל כבוד הבית ולהדרו בכל יכולתנו... ונוי הוא למזבח לפַנות הדשן ממקום שראוי להדליק בו האש, ועוד: שהאש דולק יפה כשאין תחתיו דשן". בסדר, הבנו מדוע יש מצוה כזו, אך מדוע דווקא היא הראשונה? על כך אין ספר החינוך משיב.
רש"י עוסק בשאלה מדוע הצטוו הכהנים להחליף את בגדיהם לפני הוצאת הדשן: "אין זו חובה [מצוה העומדת בפני עצמה] אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד [בעבודת המקדש]. בגדים שיבשל בהם קדירה לרבו, אל ימזוג בהם כוס לרבו". אך גם רש"י אינו מסביר מדוע הוצאת הדשן עצמה היא מצוה, ויתרה מכך - המצוה העומדת בראש סדר היום של המקדש.
בצדק כותבת פרופ' נחמה ליבוביץ במאמרה על הנושא: "גם תרומת הדשן שהיא מצוה, גם שינוי הבגדים שהוא עצה טובה מדרך ארץ - הרי אלה הוראות מעשיות פשוטות, וגם הדעת נותנת שינהגו כך, ולכן חיפשו פרשנים ודרשנים למצוא משמעות פנימית סמויה להוראות אלה, רמזים להורותנו אורחות חיים ודרכי מוסר".
ליבוביץ מביאה את דברי רבינו בחיי בן אשר, המסביר מדוע על הכהן ללבוש בגדי כהונה (גם אם ישנים ובלויים) בעת תרומת הדשן: "וכל זה הערה ודרך חיים לכל מי שמתקרב לקדוש ברוך הוא באחת מהעבודות, או מי שמתעסק באחת ממצוותיה של תורה, שיתהדר לפניו בעשותו אחת מכל מצוות ה', שישפיל כבוד עצמו לכבוד ה' יתברך אפילו בעבודת קשה".
ר' שמשון רפאל הירש, כדרכו, מוצא במצוות אלו אלגוריות מרחיקות לכת: "כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן [הרמת הדשן מהמזבח] כרמיזה לעבודות היום הקודם [משום שמדובר בסילוק שרידי הקורבנות של אתמול] ולזכרונן לפני ה' תמיד, כך לעומתה הוצאת הדשן [אל מחוץ לעיר] מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש, גם התחייבותנו מתחדשת לשמור לעשותו ולקיים על מה שנצטווינו עליו.
"תהי נא מדי יום ויום חובתנו לקיום המצוות כחדשה בעינינו [וכבר אמרו חז"ל: בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים] וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר. אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה. שרידי עבודת יום אתמול טעונים פינוי והרחקה בכדי להתחיל עבודת היום החדש במקום מחודש ופנוי כולו".
יורשה להביא עוד פירוש. כבר אמרנו בעבר, כי התורה מקיפה את חיי האדם כולם, מלידה ועד מוות, מבוקר ועד ערב, מהפרט ועד הכלל. מאחר שהתורה היא ספר מוסר, שמטרתו להעלות את רמתו הרוחנית של האדם, היא מעניקה לו "תוכנית אימון" נפשית-מוסרית כוללת. בדיוק כשם שבשמירת הגוף אי-אפשר להסתפק רק באכילה נכונה או רק בשינה מתאימה או רק בהתעמלות, כך גם בשמירת הנפש אי-אפשר להסתפק רק בחלק ממעשיו וחייו של האדם.
במצות תרומת הדשן באה התורה ללמדנו, שאפילו המעשה הפשוט ביותר והארצי ביותר - ניקיון - הוא חלק מעבודת הבורא. בכך מאותתת לנו התורה, שאת כל מעשינו יש לעשות לא רק משום שיש להם חשיבות וצורך בפני עצמם, אלא גם משום שיש להם חשיבות וצורך כחלק מהמערכת הכוללת של עבודתנו הרוחנית.
לניקיון והיגיינה יש ביהדות כמה וכמה הבטים נוספים, הלכתיים-מעשיים, והנה כמה מהם:
- האדם מחויב לשמור על נקיון גופו כחלק ממצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". יתרה מזו: מאחר שהאדם נברא בצלם אלוקים והוא מקום מושבה של הנשמה, מוטלת עליו החובה להבטיח ש"כלי" זה יישמר במצב הטוב ביותר, והדבר כולל גם את הופעתו החיצונית.
- חז"ל קבעו: "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו - חייב מיתה". פירושים שונים ניתנו לאמירה זו, והפשוט שבהם אומר: בני אדם מסתכלים על ההופעה החיצונית זה של זה. תלמיד חכם שבגדו מלוכלך, גורם לביזוי התורה ולביזוי שם שמים, ולכן עונשו כה חמור.
- בהלכות תפילה ולימוד תורה נקבעו סייגים ברורים לגבי האפשרות להתפלל וללמוד במקומות מטונפים. כאשר רוצים לעסוק בעניינים רוחניים, אין להתעלם מהסביבה הפיזית בה עושים זאת.
- ההלכה קובעת גם באלו תנאים לא יכול אדם מלוכלך להתפלל, להניח תפילין וללבוש טלית. ושוב: אם עבודת ה' היתה רוחנית בלבד - מה משנה ההופעה החיצונית? אך עבודת ה' היא קודם כל חומרית ומעשית, ואם המעטפת פגומה - אין טעם להיכנס בכלל אל התוכן.
כעת נבין מדוע תרומת הדשן והוצאתו פותחים את יום העבודה במקדש. אל לנו לחשוב, שעבודת ה' מתחילה ומסתיימת בעניינים רוחניים נעלים, בהעלאת הנרות או בהקטרת הקטורת. ההיפך הוא הנכון. היסוד של עבודת ה' הוא בחיים ארציים מוקפדים, בשמירה על ניקיון גופני - שבלעדיו אין כל דרך להגיע לניקיון רוחני.
