ההיסטוריה מוצאת דרכה אלינו

להיסטוריה דרכים רבות להגיע אלינו, גם באמצעים חזותיים, כמו הסרט זוכה פרס האוסקר "הזייפנים". אני מצאתי ליד פח אשפה, ספר מתפורר, גם ממנו שלפתי אותה חידה פתורה. מילת המפתח לכל התעלומות מסוג זה היא אכן: הישרדות. הישרדותו של היחיד, או היחידים, אשר הודות לתעצומות הנפש שלהם, לדחף הבלתי רגיל, לרצון העז לשרוד, מספר הניצולים הגיע למאות אלפים. אומנם לעומת ששה מיליונים שהושמדו, אבל הם שרדו ושיקמו את משפחותיהם ורובם שהגיעו לארץ היו שותפים פעילים בתקומתו של עם ישראל במדינתו. זאת יש לומר בקול גדול ובגאווה בשנת ה-60 למדינה.

המנהיג והמדינאי היהודי ד"ר נחום גולדמן, מן הבולטים במאה ה-20, התבטא כי הגרמנים (שאותם הטיב להכיר) סוגדים לפרפקציוניזם - שלמות. ככה בעניינים של יום-יום, וככה בביצועם את מדיניות רצח העם היהודי - הפתרון הסופי. אולם בדרך אל הפרפקציוניזם לביצוע המטרה הסופית, רצח היהודים, התנהל לעתים תהליך מתמשך יותר, תהליך אשר במהלכו החלק הגדול הושמד מיד ולחלק הקטן, אם הגרמנים ראו בו תועלת להגשמת משימות מזדמנות, הרצח היה אטי יותר. גם זה היה מתוכנן. ככה הם נהגו בגטאות שבהם היהודים נוצלו כעבדי כפייה שעמלו שעות רבות בעבודות מפרכות בעבור פרוסת לחם ומרק דלוח, עד שחלק מהם מתו מרעב ומתשישות. רק מעטים שרדו כדי להמשיך למחנות הריכוז.

בהקשר הזה יש לראות את הסרט "הזייפנים" של סטפאן רוזוצקי ע"פ ספרו התיעודי של אדולף בורגר, (שנמנה עם הזייפנים) אשר זכה בפרס האוסקר של הסרט הזר הטוב ביותר. אחרי שצפיתי בו, אינני בטוח שהוא אכן ראוי לו, אבל לא בשל תוכנו. המפיקים הראו מציאות של אז. המציאות הייתה אכזרית ביותר כמו ההישרדות. אני, כנער בן 13, עבדתי בגטו לודז' בבית מלאכה לתפירת כובעי פרווה ממעילים של קורבנות, למען הגרמנים שלחמו בכפור של רוסיה. אלמלא עבדתי, לא היה לי כרטיס מזון, ובלי כרטיס מזון אנשים מתו מוקדם יותר מאשר מאוחר. או נשלחו למחנות המוות. אילולא אני עסקתי בפרימת מעילי הפרווה ישנים, מישהו אחר היה עושה זאת.

זה היה חלק מן השיטה השטנית הנאצית. זה היה חלק מן התכונה הפרוורטית שלהם, לצד היעילות בניצול מקסימאלי של היהודים. יצור פרוות שנלקחו מתאי הגז, ומחזורם על-ידי קרובי הקרבנות, לכובעים חמים למען הנאצים שלחמו ברוסים. ככה הם השתמשו ביודנראטים היהודיים בגטאות, וכאשר חיסלו את הגטו, רצחו את ראשי היודנראטים. ככה הזונדרקומנדו, היהודיים (היו גם זונדרקומנדו חיילי אס-אס) לאחר שהשליכו את הגויות לבורות בגאיות ההריגה, כמו חלמנו, מיידנק, סוביבור, נורו על שפת הבורות והצטרפו למומתים לפני שהועלו באש. ככה "קומנדו קנדה" ליד המשרפות. במקרה אחד, בשנת 1944 מרדו אנשי הזונדרקומנדו היהודיים והרגו כמה אנשי גסטאפו לפני שהם נורו. היו עוד מקרים של מרידות דומות, אך המצב הפיסי של יושבי הגטאות ושוכני המחנות היה כזה שהם בקושי גררו עצמם על רגליהם. חלק שרד. משום כך שאֵלתו של התובע במשפט אייכמן, גדעון האוזנר, את ד"ר משה בייסקי: "מדוע לא התנגדתם", הייתה שאלת עוועים, על סף הרשע, ובייסקי נאלץ להפסיק, להתיישב, לשתות כוס מים ולהירגע בטרם שב אל הדוכן. השאלה הזאת צרבה את נפשו מאז, לאחר שהתמנה לשופט בבית המשפט העליון, עד שנפטר בשנת 2007.

ולא לשכוח כי זה היה חלק מן הדימוי של השרידים בבואם לארץ, אצל חלק מאנשי היישוב, דימוי של שת"פים, שכן אחרת איך לאפשר להסביר את העובדה שהם ניצלו מן התופת הזאת. ציטטות בסוגיה זאת מובאות בספרו של תום שגב "המיליון השביעי". אני מניח כי צופים מסוימים ב"זייפנים" יראו זאת ככה, או למצער, סרט אנטישמי.

הנס הגדול ותעצומות הנפש של יחידים גרמו לכך שהיו אשר שרדו. לא לכך התכוונו רבי הטובחים הנאציים.

הם רצחו עד הרגע האחרון. ואפשר שגם במקרה של הזייפנים, אלמלא המפקד שנמלט במסמכים מזויפים שהכינו לו עבדיו היהודים, גם בחלק זה של מחנה זקנסנהאוזן לא היה נשאר שריד ופליט. צריך לראות מסמך היסטורי כצילום של תקופה, כתמונה באלבום. אני נזכר בסוגיה של שידור הסרט "חירבת חיזאע" ע"פ ספרו של ס. יזהר בטלוויזיה הישראלית, כאשר שר החינוך דאז זבולון המר התנגד לכך. חירבת חיזעה היא מראה היסטורית שבה משתקף הצד הפחות הומאני של חיילי צה"ל במלחמת העצמאות. אבל שר החינוך ואיתו כמה חברים בוועד המנהל של רשות השידור, וישראלים רבים, ראו במחזה המוסרט מעין משמעות של אקטואליה, או שימוש בחומר נגד ישראל.

היסטוריה אמורה בהחלט ללמד אותנו פרק או שניים, אך יש להעמידה בפרספקטיבה של זמן ונסיבות.
בעידן ההוא, ב"פלנטה" אחרת (כהגדרת ק. צטניק), כורח המציאות היה ההישרדות. במסגרת זאת, קרה שיהודים שימשו לא רק עבדים או מבצעים טובים כמו הזייפנים, אלא גם מרגלים למען הגרמנים. וזה מביא אותי לכותרת הרשימה.


ספר ליד פח אשפה.

באחד הימים, כאשר אני משליך את השקית הביתית למיכל הזבל המשותף לדיירים, שמתי לב שעל שולי המבנה סביב המיכל מונח ספר. מי שהניח אותו, מן הסתם התכוון להשליך אותו, אך ברגע האחרון חשב שוב והחליט לשים אותו בצד, שמא מישהו יתעניין בו. אני הוא שאמצתי את האסופי הזה. אלא שעד שהגעתי למעלית נאלצתי לאסוף דפים שנשרו מן הספר, אף שהוא לא היה עתיק יומין והודפס בשנת 1972. הספרGEHLEN שמחברו הוא א.ה. קוקרידג' E. H.Cookridge, מחברם של ספרי ביון וריגול רבים כולל "אוריינט אקספרס". קוקרידג' הוא הפסאודונים של אדוורד ספירו. שם הספר הוא:
. Gehlen: Spy of the Century. New York: Random House, 1972

כאשר השלטון הנאצי עמד בפני התמוטטות, גנרל ריינהארד גהלן, המומחה המבריק של היטלר למודיעין במזרח, קרי - ברה"מ, קבר את כול המסמכים אי שם בהרי בוואריה וחיכה עם השלל עד לניצחון של בעלות הברית. זאת תוך ביטחון שהמנצחים ובעיקר ארה"ב, ישמחו מאוד לשים ידם על אוצר נדיר זה. הוא צדק. שכן בקושי תמה מלחמת עולם השנייה והתחילה המלחמה הקרה וסוכנויות הביון האמריקניות והפנטגון עשו שימוש לא רק במסמכים אלא באנשיו של גֳהֶלן מתקופת המלחמה, רבים מהם אנשי גסטפו וה-אס אס. לאחר שנים של שרות למען ה- CIA כאשר גרמניה המערבית הפכה לעצמאית, גהלן שימש ראש שרותי המודיעין של הרפובליקה הפדראלית. זה בעיקר בזכות התמיכה האיתנה שלה זכה מצד הקנצלר אדנאור, עד לצאתו לגמלאות בשנת 1968. כמובן שגם במסגרת הזאת נשארו נאצים לשעבר.

אולם המערב לא היה בודד בניצול נאצים לשעבר בשרותו. כל הגוש הסובייטי, ובעיקר ברה"מ, נעזרו באנשי אס אס, גסטפו והווהרמאכט בשרותי הביון והריגול שלהם. העתודות שלהם היו בראש וראשונה במזרח גרמניה וגם מפולין, צ'כיה, אוקראינה ביילרוסיה ועוד. הספר גדוש בכל כך הרבה נתונים שהוא מסמך רב ערך לאנשי מחקר בתחום הזה ולכתבים ופרשנים בנושא ריגול ומודיעין. אני מביא אותו בהקשר שבו פתחתי את המאמר. במבצע "ברבארוסה", התקפת הבזק של גרמניה על ברה"מ, בקיץ 1941, נשבו עשרות אלפי חיילים סובייטיים. אחד הבולטים בהם היה הגנרל אנדריי וולאסוב, מפקד ארמיית המחץ השנייה, שאותו מצאו אנשיו של גהלן מסתתר באסם באחד הכפרים. מאחורי וולאסוב הייתה היסטוריה ארוכה החל במלחמתו נגד הרוסים הלבנים וכלה בהיותו ראש המשלחת אצל צ'אנג קאי צ'ק. הנאצים הביאו את וולאסוב ועוד מפקדים סובייטיים בכירים לברלין. המגמה הייתה לארגן מחתרת אנטי סטליניסטית בתוך ברה"מ לסייע לנאצים הכובשים.

בין המפקדים של וולאסוב היה קולונל מילִטי ז'יקוב, אחד היהודים המעטים אשר הועלו לדרגה גבוהה במשטר סטאלין. בשעתו הוא תמך במה שנקרא "הסוטים הימניים" של בוכארין ובשנת 1936 הוגלה על-ידי סטאלין לסיביר, שבה היה עצור 4 שנים. לגהלן, אשר בעבורו ההצלחה במשימתו הייתה אובססיבית, ולא היה אכפת לו מי מסייע לו בכך, עובדת היות ז'יקוב יהודי כלל לא הפריעה. אך בסוד העניין הובאו הימלר והיידריך ראשי ה- אס אס ומן האדריכלים של ביצוע "הפתרון הסופי". אני מניח, כי העובדה שז'יקוב נרדף על-ידי סטאלין, הייתה עילה נוספת להסכמתו לשרת את הנאצים, אך באותה מידה אני בטוח שגם אלמלא כן הוא היה עושה זאת כדי לשרוד.

גילוי אחר של קוקריג' הוא שעם השלישייה שגהלן בחר לנהל את מרכז המודיעין שלו ב"פולאך" שבמערב גרמניה לאחר המלחמה, כולם מפקדים נאציים בעבר, נמנה ד"ר אמיל אוגוסבורג, קולונל ב-אס אס, שנולד בשנת 1904 בלודז' פולין, אשר לפי מקורות פולניים היה ממוצא יהודי. עובדה זאת לא הפריעה לנאצים, ומסתבר שגם לא לד"ר אוגוסבורג. בשרותו של גהלן היה אדם בשם היינריך ברומברג, יהודי שנולד בריגה ומעולם לא סיפר איך הוא הגיע לגרמניה ושהה בה בשם אנדרסון.. הנה כי כן, ההיסטוריה מלאה בחרוזים כאלה שלא כולם על טהרת הפנינה או הבדולח. אין חידה גדולה יותר מאשר האדם, אבל כאשר מדובר בהישרדותו, הוא עלול, בנקל, להפך לחיה שרצה בשולי הזאבים הטורפים, או לחיה שנמלטת מפניהם.


מי גילה ראשון את נאום חרושצ'וב

במסמכי ההיסטוריה שלנו קיימת יריעה רחבה מאוד בכל הנוגע למה שהתרחש בארצו של העריץ הרצחני יוזף סטאלין ורדיפתו את היהודים. בנאומו של חרושצ'וב, שליט ברה"מ, ב-24 בפברואר 1956 בפני הוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית, הוא הוקיע במילים קשות את פשעי סטאלין, את עריצותו, את פולחן האישיות שטיפח ואת רצח ההמונים. קטעים מן הנאום הודלפו, אך לא הנאום בשלמותו. לפי שרות הביטחון הישראלי, מי שהצליח לשים ידיו על הנאום היה העיתונאי היהודי פולני ויקטור (אביגדור) גרייבסקי, (לימים איש משרד החוץ ובכיר ברשות השידור שלנו) אשר הבריח אותו לשגרירות הישראלית בוורשה, שם צולם, והמקור הוחזר לאותו איש (ליתר דיוק - מזכירה) שממנו גרייבסקי קבל אותו. לפי גרסה זאת, זהו המקור בשלמותו אשר הועבר לארה"ב ואח"כ פורסם בעולם.

לפי קוקריג' בספרו "גהלן", הנאום במלואו הושג על-ידי שרות המודיעין הגרמני בראשותו של גהלן. ע"פ גרסה זאת המקור הושג ביוגוסלביה. לפי המסופר, בהקשרים שונים בספר, בשנת 1951 נעשה ניסיון על-ידי הסובייטים להתנקש בחייו של טיטו, שליט יוגוסלביה אשר פרש מן הגוש הסובייטי, וקיים משטר קומוניסטי עצמאי. מי שסיכל את ניסיון ההתנקשות היה גהלן ואנשיו. בשלב מסוים השרות של גהלן השתיל בבלגרד סוכן משלהם בשם ד"ר וובר. הוא פעל שם כאיש עסקים גרמני. כאשר חרושצ'וב נשא את נאומו המפורסם, תוכנו הגיע לידי היוגוסלבים. שכן באותו זמן, ב-1956- היחסים בין בלגרד ומוסקבה הפשירו מאוד ומשלחת של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית הוזמנה למוסקבה כמשקיפים ואלה קבלו את הנוסח המלא של הנאום. כאות תודה לגהלן על הצלת טיטו, הנוסח הועבר אליו וממנו לאלן דאלס ראש ה-סי איי איי, האמריקני. קוקריג' מסיים ככה פרק זה. "בכך הצליח גהלן להכות את כל שרותי המודיעין של מעצמות המערב, והוא שחשף את הנוסח של הנאום שנישא מאחורי סוגר ובריח".

אף לא מילה אחת על ויקטור גרייבסקי. מוזר מאוד, שקוקריג', מומחה לענייני מודיעין, האיש שסודות רבים הגיעו אליו מפי הגרמנים עצמם והאמריקנים, והנושא תוחקר בשתי וערב, ואין אפילו רמז או התייחסות למקור האחר, כפי שהוא מוכר לנו בארץ. חידה שאני משאיר לחוקרים ולפרשנים. אולם אין לטעות. קוקריג' רחוק מלהיות חסידו של גהלן. בפרקים האחרונים הוא מתאר את האיש במלוא נכלוליותו וחתרנותו עד כדי הקמת תאים אצל בעלות בריתה של גרמניה, לרבות ארה"ב, מיטיבתו. או התערבות במלחמת האזרחים באלג'יריה. וגם ישראל, איך לא, נמצאת בפנים. לא בהקשר של גילוי נאום חרושצ'וב. בהקשר אחר לגמרי.


לסיכום - סגירת מעגל. גהלן מסייע לישראל

כמעט לקראת הסוף, הן של הספר והן של הקריירה של גהלן, מופיע הסיפור של וולפגנג לוץ. ובשמו העברי זאב גור אריה - מרגל ישראלי יליד גרמניה, שפעל בשנות השישים במצרים בשליחות המוסד, יחד עם אשתו היפהפייה, ולטרוד. בכסות של גרמני בעל עבר נאצי, הצליח לוץ להשתחל לחוגים מדיניים והחברתיים של צמרת השלטון המצרית ולספק למפעיליו במוסד מידע אמין על היערכות הצבא המצרי ותוכנית ההתחמשות שלו. במקביל גם פעל נגד היועצים הגרמנים שסייעו למצרים, וכמה מהם חוסלו. בסופו של דבר נלכד בידי המצרים בשנת 1965. בחקירה ובמשפט שלאחריה הצליח לוץ לשמור על מרבית פרטי סיפור הכיסוי שלו, מבלי שתיחשף זהותו כאזרח ישראלי. הודות לכך ניצל מעונש מוות ונידון למאסר עולם, אך שוחרר במסגרת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים.

זהו הסיפור בקצרה. אך יש לו התחלה אחרת וגם סוף אחר. כאשר הקולונל עבדול נאצר תפס את השלטון במצרים בעקבות נפילתו של המלך פארוק, ראש הסי אייי אי, אלאן דאלס, ראה בשליט החדש ידיד פוטנציאלי, בייחוד כאשר אחד מצעדיו הראשונים של נאצר היה חיסול המפלגה הקומוניסטית המצרית. המתנה הפרטית מדאלס לנאצר הייתה שלושת מיליון דולר במזומנים, מתוך "הקרן המיוחדת" של הנשיא אייזנהאואר (שהועברו אליו על-ידי קים רוזוולט, נכדו של הנשיא טדי רוזוולט). נאצר ביקש מן השליח האמריקני עזרה לשיקום מערך המודיעין. כרגיל היועצים האמריקניים פנו לגהלן. הוא הציע לתפקיד את אוטו סקורצני (אחד המפקדים הנועזים ביותר ביחידות הקומנדו של ה"וואפן אס אס" - אשר בין מבצעיו חילוצו של מוסוליני מן הכלא). סקורצני אומנם הואשם בפעילות בשרות הנאצים במשפטי נירנברג, אך, ככל הנראה, בשל עזרתו לבעלות הברית, בשלבים מאוחרים של המלחמה, ועדות על כך מפי מפקדים אמריקניים, עונשו היה קל ,שלוש שנים. עכשיו הוא היה משוחרר, ואיש עסקים, וגהלן ראה בו שליח הולם למצרים. סקורצני פעל במצרים כשנה והשאיר את שאר המשימה בידיהם של וותיקים אחרים שפעלו במלחמה בשרות ה-אס אס והגסטאפו. פעילותם של אלה עוררה לא מעט תסיסה דווקא בעולם הערבי.

כאשר נאצר הלאים את תעלת סואץ ב-1956 ולאחר מערכת סיני בהשתתפות אנגליה, צרפת וישראל, יחסי מצרים וברה"מ החלו להתחמם. בשביל גהלן, האויב האובססיבי היה ונותר הקומוניזם. התפתחות זאת סימנה את קץ הפעולה שלו במצרים. להיפך, הוא חיכה להזדמנות להתנקם במצרים וזאת ניתנה לו ב-1960 כאשר קהילת המודיעין האמריקנית שכנעה אותו כי הסכר היחיד בפני חדירת הקומוניזם למזרח התיכון היא ישראל. אנשי המוסד יצרו קשר עם גהלן כדי שיסייע בהחדרת מרגל לקהיר. גהלן התנה זאת בכך שהוא אשר יבחר את המרגל מבין המועמדים המוצעים. הבחירה שלו נפלה על רב סרן זאב לוץ שאימו הייתה יהודייה ואביו גרמני. בשנת 1961 נשלח לוץ לגרמניה. את הסוף הבאנו. אך יש לציין כי מלוץ נחסך גזר דין מוות מכיוון שלא רק לוץ טען שהוא גרמני ולא ישראלי אלא הגרמנים התעקשו שהוא אזרח גרמני והם יראו בגזר דין מוות גורם חמור ביחסי שתי המדינות. גהלן הוא שדרש זאת ובכך הסתכסך בין היתר עם עמיתיו הבכירים בשרות המודיעין המערב גרמני, אשר שניים מן הבכירים פרשו. לוץ נדון ל-25 שנות מאסר, ולאחר מלחמת ששת הימים הוחלף בקצינים מצריים שבויים.

אחרי שובם שלו ושל רעייתו לארץ הם התגוררו במושב גנות חמש וחצי שנים, שם פתח לוץ חוות סוסים. בתקופה זו כתב לוץ ספר, התפרסם כגיבור לאומי, וגם הרבה להתראיין באמצעי התקשורת ולספר על מעלליו, אולם התקשה למצוא את מקומו בארץ, בייחוד לאחר שרעייתו ולטרוד נפטרה משבץ מוחי. לוץ התקשה להתמודד עם אובדן זה. הוא נישא בשלישית, ועם רעייתו עזב את ישראל והתיישב בגרמניה, שם עסק כסוחר זוטר וכשל. הוא נפרד מאשתו השלישית, החליף עוד מספר נשים, ונפטר בגרמניה בשנת 1993, בגיל 72. לאחר מותו הובא לקבורה בישראל.

הוא שאמרנו. ההיסטוריה מלמדת הרבה, אך היא גחמנית מאוד ולעתים לעגנית מאוד. אבל היא תמיד מרתקת. משום כך, בינתיים שמתי גומייה סביב הספר, שהדפים לא ינשרו שוב. ממני חזרה לפח הזבל, או אפילו לשוליו, הוא לא ילך. כמובן, כול עוד אני מהלך. אני חי על היסטוריה.