לאחרונה קיבלתי לידי את ספרו של דר' משה גרנות, "הנער מתל-עדשים". זהו ספר לבני הנעורים, הכולל 123 עמודים וראה אור בהוצאת דני ספרים, בתחילת השנה, שנת 2006.
משה גרנות הוא סופר, סופר ילדים, מבקר, מסאי ועורך. הוא פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים וערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ-40 ספרים בסיפורת, ספרים לילדים ולנוער, ספרי הגות וחינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. הוא ערך ספרים, סדרות, אסופות ושנתונים.
לאחרונה ערך דר' משה גרנות את "לקסיקון הסופרים העברים בהווה" לקסיקון שראה אור בהוצאת אגודת הסופרים (לקסיקון בהיקף כזה פורסם על-ידי ג' קרסל בשנות החמישים), ובימים אלו הוא עורך את הלקסיקון ההיסטורי של סופרי ישראל שיכלול קרוב ל-1,000 ערכים, מקום המדינה.
סיפורי הילדים של משה גרנות "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים.
אני חייב להודות שאינני נוהג לקרוא רומנים היסטוריים או ספרים ביוגרפיים. בימים אלו, ובגילי המופלג... גם איני נוהג לשקוע בקריאת ספרי נוער. יש להוסיף לכך שלא הכרתי מקרוב את רפול האיש. בעבר לא התוודעתי למעשיו ועלילותיו של רפאל איתן - הרמטכ"ל במילואים, ועל כן גם לא נמניתי, לא בין מעריציו ולא בין מתנגדיו, פשוט לא ידעתי רבות עליו מעבר למפורסם בעיתונות, וזאת למרות שפגשתי אותו במקרה פעם, בהיותו שר.
עם זאת, עם קבלת הספר של משה התחלתי לעיין בו, בתכנו, ובעקבות הסקרנות הטבעית המשכתי לקרוא בו. מרגע זה היה קשה להפסיק ולקרוא. הסיפורים המופיעים בספר תפסו אותי מייד. השפה השוטפת, האירועים המסופרים בצורה מעניינת וזורמת, העובדה שחלק מהשמות והסיפורים הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי של כולנו מקילים עם הקורא ומעוררים את סקרנותו.
הדרך שבה מסופרות העלילות היא משכנעת, יפה וגורמת לרצות ולהמשיך להתוודע אליהן, להכיר עוד ועוד מעלילותיו של האיש הסגור והמופנם שהיה לימים לראש המטה הכללי של צה"ל. החלוקה לסיפורים קצרים המאפשרים אתנחתה בין סיפור לסיפור מוסיפה אף היא לקסם שנחשפים אליו שלב אחר שלב, סיפור אחר סיפור. הבנייה הכרונולוגית יוצרת רצף היסטורי משכנע על דמות שמצטיירת בכתובים כמעט כלא אמיתית, כאגדה. ורק ההחשפות האישית לחלק מן האירועים המוזכרים מחזקת את הידיעות, הפעם מזווית חדשה על ההתרחשויות המוכרות, שופכת מידה רבה של אמינות, מחזירה אותנו למציאות והופכות את הגיבור לעוד יותר מושך ומעניין.
הכותב ידע להביא את גדולת חייו ומעשיו של גיבור כמעט מיתולוגי זה, שחי את חייו בצורה אותנטית ובלתי מתפשרת, כמו גם דמויות מיתולוגיות אחרות המוכרות ואהובות בימי ראשית המדינה. הדברים מובאים מפי המספר בצורה אוביקטיבית, ללא ערוב רגשי של דמותו שלו כמספר, ללא ערוב נושאים פוליטיים. לפנינו רק הגיבור עצמו, חייו ותרומתו לבטחון המדינה נטו, תוך כדי תיאור חייו המעניינים. מתוך תיאור העלילות אנו נחשפים לא רק לאיש המלחמות הקשוח והמוצלח, אלא לאדם רגיש, אדם בעל טוהר מידות, בעיקר בקטעים בהם מסופרות העלילות על ילדותו וחברתו - אשתו לעתיד - מרים, בקטעי תיאור הפציעה, ובייחוד במקומות בהם מתוארת דאגתו לחבריו ולחייליו בצבא.
האירועים מתוארים בשפה חדה ומדויקת, בצורה ברורה, מתומצתת, בהירה ואף משולבים בהם תיאורים יפים ומקוריים. אביא דוגמה שמופיעה כבר בעמוד 14: "בחצי גרוש אפשר לקנות מנחת גלידה בעפולה. לעפולה צריך ללכת ברגל, אבל זה משתלם, כי עם חצי גרוש אתה מגשים חלום: אתה מלקק מעדן קר וריחני. חצי גרוש היה השער אל האושר!" זהו תיאור הצניעות וההסתפקות במועט שהיה כה אופייני לו לרפול (ולדור כולו), וחוזר מודגש ולקורא ולנו המבוגרים יותר כ"סיפורי איסוף התרמילים" האנקדוטה הכה מוכרת לכולנו והמוזכרת בסוף הספר עצמו.
בהליכה יד ביד עם תיאורי הספר אנו למדים דברים הן על חיי הכפר והטבע במקום לידתו והתבגרותו של רפול, הן על הצבא ועל הגיבור עצמו. בעצם אנו לומדים לגלות ולאהוב את הארץ, את הדברים הפשוטים שנמצאים בסביבתנו בעידן של היי-טק ואלקטרוניקה, בעידן שילדים מתעניינים באינטרנט ובאוטומציה. הספר מזכיר את הדברים הפשוטים, הבסיסיים, "הכאן ועכשיו" האמיתיים.
כמו כן אני רוצה לציין מספר אמירות שכובשות את הקורא כמו: "וכזה בד לבן שקוף לשים לך על הפרצוף", בעמוד 34, תיאור המשקף את שפתו המחוספסת והאופיינית של רפול עצמו (בשונה משפת המספר שברקע) כאשר הכוונה בציטוט זה להינומת כלה, או בעמוד 39: "והרדיו היה מתמלא פחד וחוזר להשמיע מילים מובנות", וכן באותו עמוד מספר שורות קודם לכן: "חסל סדר ריח". בעמוד 71 מצא המספר דרך עדינה מאוד ומקורית לומר שהיו שלושה אחים כאשר אחד לא חוזר מן הקרב: "פניה החמודות, עטורות התלתלים הבהירים, היו עצובים: אחיה יוחנן, אחיו הצעיר של צבי, לא חזר מהמלחמה.". לצד הדרך הכה סגפנית לומר דבר עצוב, בסוף אותו פרק, בעמוד 72, מובא ההומור הצנוע: "רפול השתקן לא יצליח לגמור את המשפט הארוך "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל"; הוא יבקש מהרב רשות לקצר...".
שפת הספר תואמת את הדמות, עניינית, מדויקת, תמציתית. אביא רק דוגמה אחת, מעמוד 92: "אין מה לעשות: לעשרים מדינות ערב, בעלות בארות הנפט מהגדולות בעולם, יש יותר כוח משיכה מאשר למדינה יהודית, המתעקשת להשתחל דווקא במזרח התיכון".
הספר מסיים את עלילותיו המתוארים של רפול בתום הפרק הצבאי ואינו נכנס לחייו הפוליטיים, וטוב שכך. הנוער נשאר בתחום התיאור המיתולוגי של גיבור החי בשנות קום המדינה ותיאור שנותיה המוקדמות, ואינו גולש לשנים המאופיינות בויכוחים פוליטיים בכל שדרות העם והמנהיגות )למרות שרפול, שלא כמנהיגים רבים, נותר נאמן לעצמו, לדרכו הצנועה, ולמעשיו כבעבר(כפי שסיפר משה גרנות עצמו בערב ההשקה לספר בבית הסופר ע"ש טשניחובסקי בתל אביב, הוא העדיף בחכמתו הרבה להסתפק בגיבור ההיסטורי ולא להיסחף לדמותו ומעשיו המאוחרים של הרמטכ"ל לשעבר, רפול).
לסיום, יש להודות למשה גרנות, על ההזדמנות שנתן לנוער ולנו לחזור לימי הנעורים, לקרוא ספר ריאליסטי-היסטורי, ללמוד על האיש ודרכו על המדינה בראשיתה, וכל אלו בכתיבה היפה, המדויקת והכובשת, עד כדי כך כובשת שחשתי לרגעים שכדאי לחזור לגיל הנערים ולו רק בכדי לקרוא ספרים כאלו.
