שופטת דתית חמוצת ראש ליברלי

מן העיתונות הטריה: "בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים ביטל (3.4.08) כתבי אישום שהוגשו נגד מכולת ומסעדות בירושלים בטענה כי עברו על חוק החמץ (1986)". השופטת תמר בר-אשר צבן העלתה בפילפולה כי הצגת חמץ ב'מקום ציבורי', כמכולת ומסעדה, איננה "בפומבי", כלשון חוק החמץ. המלומדת פשפשה ומצאה כי ב'חוק העונשין' יש אבחנה בין 'מקום ציבורי' שהוא "מקום שיש לציבור רשות גישה אליו בלא תנאי או בתשלום", לבין 'מקום פומבי' הזוקק תנאי נוסף: "שנראה מכל מקום". מכולת ומסעדה הם אומנם 'מקום ציבורי', אך אינם 'נראים מכל מקום' ולא מכל זוית (ונפרש את כוונתה המלומדת שאם שולחן מסעדה ניצב על מדרכת רחוב אף הוא מוסתר קמעא ע"י עץ, שמשיה או גב המלצרית ולכן אינו "נראה מכל מקום").


הקטנת ראש

כל תינוק יודע כי רק ראש-זעיר ממקד את הנושא לשאלה משפטית ניסוחית. כל תינוק יודע כי על שולחן בית המשפט הונח נושא השקפתי, הנעוץ במרחב שבין 'מדינה יהודית' ובין 'דת זכויות הפרט'. בעסקי ביעור חמץ למדנו כי "לא עכברא גנב אלא חורא גנב. ואי לאו עכברא חורא מנא ליה?" (= לא העכבר גונב אלא החור גונב, אבל אם אין עכבר - לחור מנין? גיטין מה,א); ולענייננו: צריך פרשן וירטואזי שיגרור את חוק החמץ ל'חור' זה - לפרשנות מילולית, פינתית וממוזערת. והנה, נמצאה כזו, בעלת רקע המותאם ל'משימה' זו ככפפה ליד וכמכסה לחור; שופטת שומרת מצוות, מבית "מימדניקי", המבטלת את חזון 'המדינה היהודית' כחרס נשבר וכחלום יעוף.

בעצם, השופטת לא חידשה; קדמה לה פסיקה קטנת-ראש וצרת-מוחין (שאף אושרה ב'עליון') לפיה 'קיבוץ' איננו נחשב ל'יהודי', גם אם כל חבריו יהודים. מותר ל'ישות הקיבוצית' להעסיק יהודים במרכזי קניות בשבת, למרות 'חוק שעות העבודה והמנוחה' הגוזר על יום השבת כיום המנוחה ליהודים. זה ה'ראש המשפטי' הקטן המעדיף בענייני יהדות פרשנות מילולית מצומצמת, ולא פרשנות תכליתית החותרת לרוח החוק ולרקע חקיקתו. ובהזדמנות זו אני שב ומזהיר: אם 'חוק השבת' של ח"כ אורלב (שזכה לתמיכת קבוצת רבנים מובילים מן הציונות הדתית) ישתקע ולא יעבור - נחזה בקרוב בביטולה המוחלט של השבת. כל הפעמונים זועקים: "שה"י פה"י" (=שבת היום פסח היום; מגילה יג,ב), והם בדרך לאבדון.


בין חקיקה דתית לסמלית

ידעתי גם ידעתי כי קיימת התנגדות רחבה ל'חקיקה דתית' חדשה. גם ה'ישנה' שנויה במחלוקת אפילו במחנה הציונות הדתית (את רוח 'מימד' כבר הזכרנו?). גם בעיני אין השעה כשרה להרחבת חקיקה זו. אני גם מכיר את הטיעון, הנכון כשלעצמו, כי נס שאין בישראל 'חוק ברית מילה', 'חוק מזוזות' ו'חוק יום כיפור', ולכן מצוות אלו נפוצות ביותר. אלמלי היו חוקים - היינו עדים להתמרדות כללית נגדם. אעפי"כ, 'חוק החמץ' (ותאומו: 'חוק החזיר') אינם קשורים כלל לכפייה דתית. ואפרש שיחתי:

חוק החמץ הוא במפורש חוק סמלי, מסמליה המובהקים של 'מדינה יהודית'. הוא איננו כופה אכילת מצות, ואיננו אוסר אכילת חמץ. עניינו רק בפומביות הצגתו. יוזמי החוק ראו בפומביות זו מעין שריפת הדגל הלאומי, או התערטלות במקום פומבי. 'חוק החמץ' שונה לחלוטין מ'חוק נישואין וגירושין' (המקנה בלעדיות לנישואין כדת משה וישראל), מחוק השבת (האוסר על העסקת יהודי גם בצנעה), מחוק אונאה בכשרות (המקנה לרבנות בלעדיות למתן כשרות למזון), ומחוקי הברית, המזוזות ויוכ"פ שלא נחקקו.

יש ערך רב לסמלי 'המדינה היהודית'. אפילו מצדדי 'החוקה הדמוקרטית' מעגנים בה סמלים כשפה, חגים, לוח, סמל, דגל והמנון. רק מי שראשו סחרחר עליו, או שמושג 'המדינה היהודית' גדול עליו - ידחוק את 'חוק החמץ' למשבצת הכפייה הדתית, כאילו יוזמיו רצו להציל יהודים מעוון כרת...


גמדים טרוטי עיניים

על קצרי-ראות אלו אני קורא את דברי הרב קוק (עולת ראיה, הקדמה לשיר השירים) על מנמיכי שיר השירים לרמת שירת אהבה כפרית: "מה נמוכים הם הגמדים, בעלי העינים הטרוטות, הזוחלים סביב לשדירת האבנים התחתונה של מגדל עופל אשר לעב יגיע, ורושמים את קומתו רק כדי פשיטת ידם הקטנה ומעוף עינם, שדוק ותבלול שמו עליה מצור...".

ובתרגום לעברית מצויה: אנשים קטנים מאפסים הכל למידת הזרת שלהם...