חירות בצל תאי הגזים

היחס בין אמונה לבין השואה הוא מהשאלות הרוחניות המורכבות ביותר של זמננו. היו שהשואה גרמה להם לשבר אמוני והיו שהשואה דווקא חיזקה את אמונתם בהשגחה העליונה. והנה מתברר, שהדיון החל עוד במהלכה של השואה עצמה.

רבנים לא מעטים ביקשו כבר אז להבין מדוע בא אסון איום זה על העם היהודי, והיו בהם שחזרו לגלות מצרים בניסיון למצוא נקודות השוואה. הם מצאו דמיון מובהק בין יציאת מצרים לבין הישועה שבוא תבוא גם ליהודי אירופה. וכאשר ערכו בכל רחבי אירופה את הסדר, אכלו מצות סמליות ושתו תחליף ליין, היתה הקריאה "לשנה הבאה בני חורין" מוחשית יותר מאי-פעם.

ר' מרדכי בריסק, רבה של טאשאנד שבהונגריה, אשר נרצח באושוויץ בשנת תש"ד, אמר שמקור הצרות הבאות על עם ישראל הוא תמיד בחטאיו. כך היה במצרים וכך גם כעת, ולכן אין לבוא בטרוניות כלפי מעלה אלא לחזור בתשובה. ובמקום אחר הוא מציין במפורש מהו לדעתו אותו חטא: תנועת הרפורמה וה"תיקונים" ביהדות שהחלה בגרמניה ואוסטריה, ולכן יהודי שתי מדינות אלו היו הראשונים לסבול מגזירות הנאצים. ואילו בדרשת שבת הגדול תש"א הצביע הרב בריסק על חטאים ספציפיים נוספים: תאוות הבצע ורדיפת הממון, המוליכים לעבירות כגון גניבה וגזילה.

הרב ישכר שלמה טייכטל, אשר בנדודיו בשנות השואה בסלובקיה הפך מאנטי-ציוני קנאי לציוני נלהב, תלה את החורבן בהתבוללות. במצרים היו בני ישראל נפרדים מן הגויים ובלטו באחדותם הפנימית, ואילו באירופה לא רק שנטמעו בסביבתם, אלא שגם נוצר זלזול מופגן של יהודי מרכז היבשת באחיהם הפולנים, "וזה גרם לנו שהגענו למה שהגענו".

היו רבנים ששמו את הדגש על חטאי הפירוד והמחלוקת. הרב משה קלנברג, רב מחנה המעצר לה-לנד שבצרפת, הזכיר לשומעיו שבית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם. והוא המשיך: "השטן הזה עודנו מרקד בתוכנו, הצרעת הנושנת אשר פרחה בנו ומגרעות ניתנו בבית ישראל, והיא סיבת כל הצרות והתלאות הבאות על אומה הישראלית מאז היתה לגוי עד ההרפתקאות הקשות שעדו עלן [=שבאו עלינו] בזמן הזה".

כאמור, היו שהסבירו את השואה כחלק מתהליך הגאולה. הרב טייכטל אמר, כי אם הגאולה הייתה באה מתוך שקט ושלווה, רבים לא היו רוצים לעלות ארצה. לכן הקדוש ברוך הוא "מסובב עליהם תמיד גלות ושיעבוד קשה, כדי שירצו לשוב לארץ ישראל".

האדמו"ר מאלכסנדר, ר' יצחק מנחם דנציגר, אשר התגורר בגטו ורשה ונרצח בטרבלינקה, ציטט את פירוש רש"י על הפסוק "כאַיָל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים" (תהילים מ"ב, ב'). לדברי רש"י, ישועת ישראל היא כמו האיילה שכורעת ללדת ורחמה צר; מְזַמֵן לה הקדוש ברוך הוא נחש והוא מכיש אותה ובכך פותח את רחמה. ומסיים האדמו"ר: "'כן נפשי תערוג אליך' - כשאנו צועקים לישועה, הקדוש ברוך הוא מרחם ומזמין נחש, מלך קשה כהמן, ומזה אנו בטוחים כי הישועה קרובה".

הרב משה פריי מהונגריה אמר: מי שחי בימינו עשוי לחשוב שהרדיפות שהיו נחלתו של עם ישראל הם עניין לעבר בלבד, ולא ייתכן שיחזרו בעידן של חוכמה ומדע. אך מה שהתרחש בשנים האחרונות בגרמניה מוכיח את ההפך, ומסביר מדוע מצווה לספר ביציאת מצרים גם בדורות אלו:

"כי העולה על רוחנו שכבר נפטרנו משיעבוד מלכויות, היה לא נהיה. צא ולמד ממה שאירע בימינו במדינה הסמוכה, ארץ אשר מעולם מגדלת חכמים ונבונים, ואחינו בני ישראל היו יושבים שם ברומו של עולם והיו מצוינים בכל מסילות החיים, עד שהיו קרובים למלכות.

"ועתה נתהפך עליהם הגלגל רחמנא ליצלן, והינם שפלים ונבזים מוכים ונרדפים. והגזירות הקשות והרדיפות האכזריות של ימי קדם לא לבד שנתחדשו, אלא גם נתווספו עליהם עשרת מונים, באופן שמזמן החורבן לא היתה עת צרה ליעקב כזאת. לכן תיפקחנה עינינו לראות שכל הצלחתנו ושלוותנו בארצות פזורינו אינן רק [=אלא] לפי שעה ואינן של קיימא, עד ישוב ה' וירחמנו וירבה עִמנו פדות לקבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ ויעלנו קוממיות לארצנו".

כיצד הייתה יציאת מצרים למקור עידוד? הרב אלחנן וסרמן, מגדולי הדור בפולין אשר נרצח בשנת תש"א, קבע ערב המלחמה, כי ככל שהרדיפות קשות יותר - כך הגאולה תגיע מוקדם יותר. כך בדיוק היה במצרים, כתב ר' אלחנן: כאשר הכביד פרעה עוד יותר את עולו על ישראל, הופיע משה ובפיו בשורת הישועה.

האדמו"ר מבלז, ר' אהרון רוקח, התבטא בצורה דומה בדרשתו המפורסמת בבודפשט, בטרם עלה ארצה בתחילת שנת תש"ד. שתי נקודות מרכזיות היו בדבריו בנוגע ליציאת מצרים: הגאולה משעבוד פרעה באה עוד בטרם היו ישראל ראויים לה, וגאולה זו כוללת בתוכה את כל הגאולות שאחריה. לכן, אמר האדמו"ר, ניתן לצפות שגם כעת תבוא הגאולה באופן מיידי.

הרב בריסק סיכם את הרעיון שעלה פעמים רבות בהגות השואה: דווקא כאשר עמדו בני ישראל להתייאש מן הגאולה - היא באה. זוהי כוונת דבריו של בן זומא, שיש לזכור את יציאת מצרים גם בלילות: "בחשכת הגלות יזכרו את העשוי להם במצרים, למען ינוחמו בכל עת ובכל רגע ויאמינו שכימי צאתנו מארץ מצרים יַרְאנו נפלאות גם עכשיו".

המשורר יצחק כצנלסון אמר בצורה דומה בגטו ורשה: "ליל לגאולה הלילה ולא לשיעבוד. ליל זוועות, אף אמנם, ליל בלהות - כן, אך לא לשיעבוד. בני חורין אנו בעמק בכא זה, בארץ חירוֹם זאת. בני חורין לעולמי עד. כל כלי יוּצַר ומשחית לא יצלח לשעבדנו, התכשרנו [הוכשרנו] לה לגאולה מתוך ייסורים וחבלים במשך תקופות ונכשרנו לה! הייתה לנו הכשרה במדבר החיים הגדול, צורפנו בְּאִשוֹ הלוהט, בסופה וסערה הועלינו, הורמנו וטוהרנו".

את מה שאמרו הרבנים ואנשי הרוח, חשו יהודים מן השורה בכל מקום והנה דוגמא אחת. על פסח תש"א במחנה גירס כתב פנחס רוטשילד: "קודם לכן היינו בגולה כמו חסרי דאגה ולא העמקנו להבין ולזכור את נס יציאת מצרים מעבדות לחרות. עתה, מה שאירע לעמנו באותם ימים רחוקים, כמו נָגע בנו ונהיה לחלק מהווייתנו. כאז כן עתה: הבשורה והייחולים".

קיום מצוות הפסח, ולו בצורה החלקית והסמלית ביותר, נתפס כהתרסה נגד המשעבדים. פלה שפס כתבה בפסח תש"ג במחנה העבודה גרינברג שבשלזיה: "מישהי הציעה שנלבש שמלות חג לעבודה. הרמתי את הפרויקט הזה. שיהיה זה סוג מסוים של הפגנה. שיידעו מדכאינו שלא שכחנו את חגנו, ששום דיכוי לא יצליח לעקור מלבותינו את מה שהיה לנו יקר וקרוב, שאנחנו נשארות נאמנות למסורת שלנו, למוצא, לאידיאלים.

"כל נערה שהיה לה משהו יפה יותר ללבוש ושלא סברה שטעמו של החג במקום הזה הוא לצום ולאכול [תפוחי אדמה] לא מבושלים, לבשה את בגדי החג שלנו. ונמשכה שורת הבנות מן המחנה אל בית החרושת, לבושות בבגדים ססגוניים, והן מציצות בעוברים ושבים, לראות אם חלילה אינם מתעלמים מן המראה החגיגי שלנו".

מצוות הפסח קוימו בכל רחבי אירופה בכל שנות השואה. מאות ניצולים העידו על כך. כך למשל תוארה אפיית המצות בגטו ורשה בניסן תש"ב, חודשים אחדים לפני הגירוש הגדול:

"זכיתי לראות כמה מגדולי התורה שהיו באותו ערב פסח בשעת האפייה של מצות מצוה מתוך סכנת נפשות, מתוך התאמצות עצומה, והיו פניהם מפיקים זוהר קדוש, התלהבות שלא מעלמא הדין [=מהעולם הזה], והיו שמחים על מצוה זו, על כזית המצה, כאילו מצאו שלל רב, והיו שוכחים באותה שעה כל הייסורים והעינויים, המצוקה הלחץ והרעב".

שנה מאוחר יותר נחוג ליל הסדר האחרון בגטו ורשה בעיצומו של היום הראשון למרד. טוביה בוז'יקובסקי, ממפקדי המרד, מצא את עצמו בדירתו של הרב אליעזר יצחק מייזל.

"ההגדה נקראה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחרי זו כל אותו הלילה בגטו. מבעד לחלונות נראו ללא הרף להבות אש של הבתים הבוערים בסמוך והאירו בחדר האפלולי את פני המסובים לשולחן.

"מצב הרוח עלה וירד חליפות, הכל לפי היריות והדליקות; ברגעים של תקווה מתגברת הביע הרב שארית משאלת לבו: אולי יתרחש הנס כבימי קדם, כבימי מצרים, ושוב קם גל של יאוש ונתחזקה הוודאות כי דור המדבר אנחנו וכי גורלנו להיספות אחד אחד, עד אחרון. ככל שהרב התעמק בהגדה, כן הלך דכאונו וגבר. בדרכי מחשבתו נזדמנו יחד הגאולה של אז והאבדון של היום. לא יכול היה להסיח את דעתו מגזר הדין שנחתך.

"נבוך ומפחד מכל הידיעה על הנעשה בגטו, הסב הרב לסדר אך לצאת ידי חובה. הוא הניח את ההגדה, השעין את ראשו על השולחן והרימו מפעם לפעם כשהוא משוחח עמי. הוא ביקש לשמוע מפי דבר נחמה, שאל פרטים על ארגון הלוחמים, על מהלך יום הראשון למרד ועל מחשבותינו ליום המחר ולקראת הימים הבאים. משנפטרנו זה מזה, היה הרב נלבב ביותר וברכני בברכת הצלחה. 'כבר זקנתי ושַׂבתי', אמר, 'אך אתם עוּלֵי הימים, אל תפחדו, הילחמו ועשו חיל ויהי אלוקים עמכם'.

"הרב ליווני והעניק לי כמה חבילות מצות בשביל חבורת הלוחמים שלי. אם נזכה ונחיה גם מחר, הוסיף, בוא אלי והבא עמך גם את צביה [לובטקין]. ואכן קיימתי הבטחתי ולמחרת היום, בליל הסדר השני, פקדנו שנינו, צביה ואני, את הרב". הרב מייזל נספה כעבור ימים אחדים, בעיצומו של המרד.

כאשר לא ניתן היה לאפות מצות, ניסו יהודים לעשות להן לפחות זכר כלשהו. כך היה בצעדת מוות באוסטריה, בפסח תש"ה: "נחנו קצת מהדרך. קמתי והלכתי בין הקבוצות לחפש חברים. מצאתי שם את חברי כהן מהעיר אויהל [בהונגריה], שלמד עמי בישיבה. הוא שאל אותי: אתה רוצה חתיכת מצה? בטח, אני רוצה - השבתי לו. - הלא היום ראשון של פסח.

"הוא סיפר לי, שהשיג קצת קמח וכאן בחניה הבעירו אש, והוא עשה מהקמח קצת בצק ואפה אותו. הוא נתן לי חתיכה קטנה מהמצה, בגודל של כשלושה ס"מ, כדי שלכל הפחות יהיה לזיכרון שהיום - יום ראשון של פסח. גם אני הבערתי אש ובישלתי קצת מקמח התירס שהיה לי".

המחזה של עריכת ליל הסדר במחנות ריכוז היה ללא ספק יוצא דופן ומרטיט לבבות. בליל הסדר תש"ה התקבצו מספר יהודים סביב האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג, ר' יקותיאל יהודה הלברשטם, במחנה מילדורף בגרמניה. לסדר הוזמן גם זקן הצריף השכן, יהודי שהתנכר לדתו כל ימיו. הוא ישב דומם, אך לפתע קם וקרא: "האמינו לי, אחים יהודים! אלמלא ראיתי את המחזה הנהדר הזה במו עיני, לא הייתי מאמין לאף אחד, שבכלל ייתכן הדבר. שיהודים יקיימו את המצוה לאכול מצה הערב, מתחת לאפם של הרוצחים הגרמנים, כשהמוות מול העיניים. לא הייתי מאמין!"