הפוך לדף הבית אימייל אדום
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   חברה ומשפחה  ערוץ כללי  ספרים  תרבות    |  שתף:    |    |    |  
פורומים
חברה ומשפחה
ספרים
ערוץ כללי
תרבות
ביטוח ופיננסים
שיווק מחלקה ראשונה
קלאב הוטל
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
פליטים ויתומים בקרקס נודד
13/08/2014   |   הדר פרבר
 
 
 
לאן נעלם דוד לוי?
13/08/2014   |   עמנואל רוזן
 
 
 
עמלק (ב')
12/08/2014   |   אלברט שבות
 
 
 
יביש גלעד שליט - שטר ערבות
12/08/2014   |   אורי שרגיל
 
 
 
יתרות המט"ח והקשר לצוק איתן
12/08/2014   |   אילן מזרחי
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
סיור אל מחוזות הילדות
שער אליאנס

סיידוף

שעון השמש

הסיור שאנו מציעים לכם כאן הוא סיור עם טעם של פעם, סיור אל מחוזות הילדות שלנו. כשאנו זוכרים דברים לאחור, אנו נוטים לא פעם ליפייף דברים, לראות הכל מבעד לצמר גפן מתוק

▪  ▪  ▪
מעבר למציאות היומיומית העכשווית תמיד מחכה לנו המציאות האחרת. צריך פשוט ללחוץ על המתג של מכונת הזמן ולשוב לעבר, אל ימי הילדות. אנו שנולדנו סמוך להכרזת העצמאות בתש"ח מטיילים כאן בעקבות ילדותנו. את עיקר שנות ילדותנו עשינו בשכונת "בתי סיידוף" בירושלים, והטריטוריה של הילדות היא כל המרחב של שכונת מחנה יהודה והשכונות הנלוות לה (אבו בסל, בית יעקב, שכונת פחים, הנחלאות, מזכרת משה, אוהל משה ועוד).

לפעמים הלב משתוקק להפליג אל המציאות האחרת, לכבות את כל האמצעים הטכנולוגיים ולשוב אל הימים הפשוטים של שנות החמישים (של המאה העשרים, כמובן). הסיור שאנו מציעים לכם כאן הוא סיור עם טעם של פעם, סיור אל מחוזות הילדות שלנו. כשאנו זוכרים דברים לאחור, אנו נוטים לא פעם ליפייף דברים, לראות הכל מבעד לצמר גפן מתוק.

היום בצאתנו אל מחוזות ילדותנו (ולפעמים אנו מדריכים קבוצות של מטיילים לשם), אנו מחפשים את מה שהיה, אך רואים את השינויים. הזמן נוגס יום יום בשכיות החמדה של העבר, דברים משתנים, מקומות נהרסים, ואנשים שראית אותם כחלק מן הנוף - אינם עוד. בתוך המתיקות של החזרה לילדות, יש גם תחושה של עצב. הטעם המתוק והטעם המר הם הם הנוסטלגיה שלנו. למי שלא יכול להצטרף אלינו בפועל ולטייל איתנו ממש בתוך הבתים והחצרות אנו מציעים ללכת בעקבות המילים. כתבנו את הסיור שלנו, כדי שלא תחמיצו את החוויה הזאת.

תחנה ראשונה: שער ה"אליאנס"
(רחבת מרכז כלל, יפו 97 ירושלים)


המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צדי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו "אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים. ב-1977 עברנו כאן סמוך למקום שבו עמד בית הספר, וראינו גדר פח מקיפה את כל האזור, ומעבר לה בור פעור ובתוכו שברי אבנים מבית הספר שאיננו עוד. על הגדר היה תלוי שלט "סכנה כאן בונים". כך פתאום, בלי הודעה מוקדמת לתלמידים ולהורים, עקרו את בית הספר של ילדותנו והחליטו להקים עוד מרכז קניות ומשרדים "מרכז כלל".

על הריסת בית הספר נכתבו השירים: "איזו שלולית אדומה" (בלפור חקק, שירי מולדת עמ' 39, 1992) ו"תעודה נשכחת" (הרצל חקק, תעודה נשכחת, השיר מופיע על העטיפה האחורית, 1987).

קטע מן השיר "תעודה נשכחת" מאת הרצל חקק:

בַסְּוַדֵר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד
בּוֹעֵר וְחוֹלֵם. הַצְבָעִים הַיְחִידִים עַל הָאָרֵץ הַשְחוֹרָה
הָיוּ זְעָקָה
שֶל אֵש. וּפִתְאוֹם חֲלוֹמוֹתַי. וּפִתְאוֹם מַרְאָם שוּנָה כְּמוֹ לֹא
הָיוּ כְּלָל. מָתַי
הָיִיתִי יֶלֶד. מָתַי לָבַשְתִי סְוֵדֵר צְבָאִי שֶאִמָא קָנְתָה
מֵרוֹכֵל זָקֵן. עַל הַגְזוּזְטְרָה הַחֲלוּדָה אוֹר כָּתוֹם
שֶמַּרְאֵהוּ כְּדָם שָפוּךְ. גַם אָז
הָיוּ טְלָאִים במַרְפְּקִי וְגַם בַּמָּקוֹם שֶאָהַבְתִי הָיָה אוֹר
לָבָן. כָּאן בִּרְחוֹב אַגְרִיפָּס הָיָה בֵּית סִפְרִי, עַכְשָיו
הַכֹּל נֶחֱרַב, רַק אוֹר לָבָן - - -

מן השיר ניתן ללמוד שבית הספר "אליאנס לבנים" עמד סמוך יותר לרחוב אגריפס, והשער היה ברחוב כל ישראל חברים. עם הקמת הקניון, הוזז השער לכאן (לרחוב יפו) כפריט נוסטלגי בלבד וכזיכרון לחברת האליאנס שהוקמה ב-1860 בצרפת כדי להגן אל יהודים בארצות המזרח מן האנטישמיות ולהעניק להם השכלה מערבית, ובכלל זה לימוד השפה הצרפתית. בכל בתי הספר של האליאנס ברחבי ארצות המזרח (וגם בא"י) שילבו גם לימוד מקצועות ועבודות כפיים שיסייעו ליהודים לחיות חיים מועילים ויצרניים. ליד השער אנו נוהגים לשלב סיפורי הווי מימי ילדותנו, ובכלל זה סיפור על אהבה אסורה בין המורה לתנ"ך והמורה לצרפתית. בלפור שימש בלדר ההודעות ביניהם בהיותו ילד, ועל כך כתב מקאמה קלילה.

להלן קטע:

"שנים חלפו מאז, ושניהם אינם עוד / ועדיין כילד אני שומר על הסוד. / ואילו הייתי יודע היום מקום קבורתם / הייתי שש להיות שוב בלדר לפתקי אהבתם. - - - הם היו לפעמים שיכורים מבכי ומצחוק / הם היו מיוסרים מן הלהבה / ואם אתם מבינים את זה הכאב המתוק / אתם כנראה יודעים מהי אהבה."

תחנה שנייה: בית היתומים הספרדי
(היום בית היתומים הכללי, רחוב משיח ברוכוף)


יוצאים משער האליאנס ויורדים במורד רחוב יפו ופונים ימינה לרחוב משיח ברוכוף. נכנסים אל בית היתומים (שנמצא מימין) דרך שער ברזל. השער פונה אל חצר גדולה שבה יש עץ תות יפה ובור מים. הבניין הוקם בתרומת משפחת ברוכוף, והושקעו בו 140,000 פרנק זהב. מי שיזם את הקמת המוסד וגייס את תרומת משפחת ברוכוף מבוכארה היה הרב יעקב מאיר, לימים "הראשון לציון" (הרב הראשי) של עדת הספרדים. אבן הפינה הונחה ב-1906 והוא נחנך ב-1908. לכאן היינו יורדים לפעמים בתום יום הלימודים, ולפעמים גם אוכלים בהסתר מהתותים הטעימים. על כך נכתב שירו של בלפור "אל מלכות התות" (מתוך "מצב החומר מצב הרוח", עמ' 42).

קטע מן השיר "אל מלכות התות":
אַחֲרֵי שִעוּר מוֹלֶדֶת הָלַכְנוּ יַחַד בָּאוֹר
לְבַקֵּש אֶת לַהַט הַפְּרִי הָאָסוּר
הַמִתְהַפֵּךְ מִוָרוֹד לְאָדוֹם לְשָחוֹר.
וְשַעַר הַבַּרְזֶל שֶל הֶחָצֵר הָיָה סָגוּר.
בְעַד הַסוֹרְגִים רָאִינוּ כְּמוֹ חַלוֹנוֹת עִוְרִים
רָאִינוּ תּוּתֵי מַחֲמַדִים תּוּתִים וְרוּדִים
שֶהָלְכוּ וְהֶאֱדִימוּ שֶהָלְכוּ וְהִשְחִירוּ
מְפַזְרִים טְעָמִים, רֵיחוֹת מְשַכְּרִים.

יוצאים מבית היתומים אל רחוב משיח ברוכוף ופונים ימינה לדפוס קדימה. בלכתם ודאו שאכן סמוך לבית היתומים הספרדי עדיין נמצא דפוס קדימה, שהיה בית הדפוס שהדפיס את ספר שירינו השני "ספר אורות האהבה" (את שני הספרים הראשונים הוצאנו בכריכה משותפת, ובתוך הספר הייתה הפרדה בין השירים שלנו). אם תפגשו את דויד שם, הוא היה מן הראשונים שראה את שירינו ועמל על הפקתם כספר שירים.

תחנה שלישית: תצפית על שער "מזכרת משה"
(אגריפס 42, ירושלים)


הולכים ברחוב משיח ברוכוף עד סופו ופונים ימינה לרחוב אגריפס. עולים במעלה הרחוב, כשמימין לנו מלון הסוויטות "חלון לירושלים" ומרכז הקניות בנין כי"ח ועומדים בפנייה לרחוב כל ישראל חברים. רואים ממול את שער שכונת "מזכרת משה". השכונה הוקמה מכספי קרן "מזכרת משה" שהוקמה ב-1882 כדי להנציח את שמו של משה מונטיפיורי בבניין שכונות. מונטיפיורי בנה את "משכנות שאננים", השכונה העברית הראשונה בתהליך היציאה מן החומות (1860), והוא זכה ששמו יונצח בשכונות ימין משה, מזכרת משה, אוהל משה, זיכרון משה וקריית משה. בשכונה זו, הקרובה לבית הספר, גרו חלק גדול מן החברים שלנו לכיתה. נזכיר בתוכם את נסים לופז, שנפל כצנחן במלחמת ששת הימים, והוא נזכר גם בשירו של בלפור "אל מלכות התות". נזכיר גם את דמותה של זהבה -דורה חפץ שגרה שנים רבות בשכונה זו ונהנינו כל הילדים ממטעמי הבורקס שלה. היא גרה בשכונה זו ברחוב שיריזלי 19 והלכה לעולמה בשנת 1995. דמותה מונצחת בשירו של בלפור "השיר על זוהרה" (אגדת הדבש המר ,עמ' 68 ,1993).

קטע מן השיר:

בִּקֱדֻשָה קוֹלֶפֶת אֶת הַתַּפּוּזִים עַד הַבָּשָׂר
וּמַשְרָה אֶת הַקְלִפּוֹת בַּמַיִם.
- - - -
בְּעוֹלָם שֶבּוֹ אֲנָשִים מַשְחִיתִים אֶת הָאוֹר
אֶת הַמַעְיָנוֹת, אֶת הַשָמַיִם שֶנוֹעֲדוּ לְצִפּוֹרִִים
לְמָה אֶפְשָר עוֹד לְצַפּוֹת.
מִי הָיָה מַאֲמִין שאִשָה קְטַנָה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת
רִבּוֹת מִקְְלִפּוֹת.

תחנה רביעית: תצפית לשוק מחנה יהודה ולשכונה
(כל ישראל חברים 2, ירושלים)


מרחוב אגריפס אנו פונים ימינה לרחוב כל ישראל חברים ועוצרים ליד חנות ספרים "מופת" (כל ישראל חברים 2). לפי זיכרוננו, במקום שבו עומדת חנות הספרים הישנים "מופת" שם עמד השער המקורי של בית הספר אליאנס לבנים. במדרכה ממול אנו רואים מבנה שבו היה בית ספר אליאנס לבנות והתיכון "כרמיה" (התיכון החליף את שמו בחלוף השנים לתיכון ע"ש רנה קאסן והוא נמצא היום ברמת אשכול). מעל בית הספר לבנות עדיין רואים את הסמל של חברת כל ישראל חברים (סמל הידיים השלובות ומעליהן לוחות הברית). מימין לבית הספר עומד מגרש החנייה, במקום שבו עמדה האחוזה של משפחת קוקיה, וממגרש החנייה יש מבוא לשוק מחנה יהודה. ממגרש החניה תוכלו לראות היטב את הסמל של אליאנס סמוך לגג הבית.

שכונת מחנה יהודה הוקמה ב-1887 על-ידי שלושה יזמים: יוסף נבון (אחי סבו של יצחק נבון), הבנקאי יוהן פרוטיגר (שהיה לא יהודי) והעסקן הציבורי שלום קונסטרום (שבנה גם את שכונת "סוכת שלום").

מימין לנו אנו רואים את רחוב יפו המוביל משער יפו בעיר העתיקה אל...יפו (מכאן שמו "רחוב יפו"). זו הדרך שהובילה במשך מאות שנים ליפו. ורק ב-1867 נסלל שם כביש מסודר בפקודת השולטן עבד אל עזיז לכבוד ביקורו של הקיסר פרנץ יוזף ב-1869, ומובן שהקיסר טייל בירושלים במרכבה!

הרצל חקק כתב את השיר "שעון הלב, תיקון הזמן" על האחוזה של משפחת קוקיה, שעמדה כאן ממול. כילדים התרגשנו לראות את הבית המפואר של משפחת קוקיה.

קטע מהשיר של הרצל:

מֵעֵבֵר לַשְקִיעָה הָיִינוּ כָּאן בָּעֶרֶב
צוֹפִים בָּאֵש שֶמְלַטֶפֶת בַּיִת שֶל חֲלוֹם
מִבֵית הַסַפֶר אַלְיַאנְס הָלַכְנוּ כָּאן בָּרֶגֶל
וְשָמַרְנוּ עַל אוֹצַר הַיֹפִי וְהַתֹּם - - -
פֹּה נָשְמוּ בַּשֶמֶש שֶסֶק וְתִפְרַחַת
בֵּית הַקוּקִיָא שָלַח הֵד לְבָבוֹת וְשָר.

תחנה חמישית : המבוא לשוק מחנה יהודה
(קצה מגרש חניה "כל ישראל חברים")


חוצים את מגרש החנייה, וממש בקצהו נמצא המבוא המוליך אותנו לשוק. צריך לזכור שבטרם קם השוק, היו בירושלים החדשה שני שווקים גדולים: שוק מאה שערים ושוק הבוכארים. שוק מחנה יהודה נשא בהקמתו ב-1931 שם אחר (על כך במהלך הסיור). כבר בהתקרבנו לשוק עולים אלינו הריחות והניחוחות של הפירות והירקות, מיני הגבינות והסלטים, הזיתים והחמוצים, הלחמים והפיתות, וגם הריח הקשה מנשוא של הדגים והעופות השחוטים. הנכנס אל השוק מדמה בלבו שזהו שוק אחד ולמעשה כלולים בו כמה שווקים שחברו זו לזה במהלך השנים לשוק אחד גדול.

לנו יש קשר אישי מאוד אל השוק. לאחר שעלינו ארצה, עלה גם הסבא שלנו מורד (מרדכי) חקק, ובראשית ימיו בירושלים (העלייה מעירק הגיעה לארץ ב-1950) ניסה להתפרנס ממרכולת בשוק. זו הייתה החוויה הקשה של התנפצות האבות במגע עם הארץ המובטחת. הוא ישב בקצה שוק "עץ חיים" הגובל ברחוב יפו ופרס את מרכולתו על הרצפה. במהלך הסיור אנו מגיעים לנקודה שבה ישב הסבא על החוויה הקשה של המפגש עם הסבא היושב על הרצפה בקצה השוק כתב בלפור את שירו "בסוף מולדת" (ואז בקץ היוחסין, עמ' 21 ,1987).

קטע מן השיר "בסוף מולדת":

וְשָם בְּסוֹף הַשוּק בְּסוֹף הַחֲשֵכָה בְּסוֹף הַהֲמוּלָה
הָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתוֹ יוֹשֵב לֵעָפָר
מוּל סִמְטַת הַקֹדֶש וְהַמְזוּזוֹת וְסִפְרֵי הַתְפִלָה.
מֵרָחוֹק הוּא
נראה כַּעֲרֵימַת בְגָדִים בָּלִים.
וְהוּא סַבָּא שֶלִי. - - - - -

תחנה שישית: שוק "עץ חיים" ושוק "מחנה יהודה"

בתוך השוק המסועף הקרוי היום "מחנה יהודה" יש בעצם כמה שווקים. השוק הראשון שאנו נכנסים אליו הוא שוק "עץ חיים". הוא קרוי כך על שם ישיבת "עץ חיים", שאליה נגיע במהלך הסיור, שכל טור החנויות של רחוב עץ חיים שייך לה. אנו נכנסים דרך מבוא השוק, ובקצה השביל יורדים במדרגות דרך חנות הירקות של מיכה אל רחוב עץ חיים. כאן אנו כבר בלבו של השוק. אנו פונים ימינה לרחוב עץ חיים.

אפשר להתעכב ליד רחוב האגס (היום רחוב בנאי) משמאלנו. ברחוב האגס (בנאי) 13 מצוי שער ומדרגות לבית של משפחת בנאי. האב מאיר והאם בכורה-מלכה העמידו שורת בנים שהם אבני יסוד בבידור ובמשחק: יעקב, יוסי, גברי וחיים. גם הצאצאים שלהם ושל אחיהם שאינם עוסקים בבידור הם חלק מעולם הבידור הישראלי. ברחוב התפוח המקביל לרחוב האגס מצויה החנות של מאיר בנאי, ועדיין ניתן לראות את השם "בנא" (השם המקורי של המשפחה) בתצריב המתכת בכרכוב החנות.

הרוצה להרחיב את ידיעותיו בשוק, מוזמן ללכת עד קצה רחוב עץ חיים, ולפני הגיעו לרחוב יפו, יפנה בשוק שמאלה לשוק הגרוזיני. כאן ניתן לצפות בבסטות הלא מקורות בחלקן ובבניין היפה של "קאזינו דה פאריס", ששימש את הקצינים הבריטיים למסיבות הריקודים שלהם ולמשחקי הקזינו. את חזיתו של הבניין ניתן לראות ביציאה מהשוק הגרוזיני אל רחוב מחנה יהודה, שהוא השוק המרכזי.

בסיורנו כאן, נפנה מהחנות של משפחת בנאי עד קצה רחוב התפוח ונתחבר לרחוב מחנה יהודה. נפנה שמאלה, ובהיותנו ברחוב מחנה יהודה נצפה על רחוב השקד 2. מעל הבסטה מתנוסס בגאון אריח קרמיקה בודד (כל האחרים נופצו במהלך השיפוצים והשינויים שנעשו בשוק בשנים האחרונות), ועליו כתוב "שוק הלוואה וחיסכון נבנה ע"י ועד העיר ליהודי ירושלים תרצ"א ". וכך אנו נחשפים באמצעות אריח זה לשמו האמיתי של השוק. כאשר הגיע לכאן (בדצמבר 1917) השלטון הבריטי, המושל רונלד סטורס אינו מוכן שבמקום ישגשג שוק של חושות ובסטות מעץ ללא שום היתר חוקי. בשיתוף עם ועד העיר ליהודי ירושלים מתכנן המושל את הקמת השוק. בנק הלוואה וחיסכון עוזר לבעלי הבסטות בהלוואות נוחות בתנאי שהשוק ייקרא על שמו. מתברר שעם השנים שמו המקורי של השוק נותר רק באריח קרמיקה בודד. במרוצת הזמן נוספו לשוק המרכזי "מחנה יהודה" גם שוק "עץ חיים" וגם השוק הגרוזיני. ולימים נוספו גם השוק העירקי ושוק האלטע זאכן.

כאן בשוק זה היינו קונים בהיותנו ילדים עבור המשפחה בלוקים של קרח ונושאים את המשא הכבד הביתה כדי שניתן יהיה לשמור על הטריות של הגבינות והעופות. באותם ימים בשנות החמישים לאיש בשכונה שלנו לא היה מקרר. לכאן היינו יוצאים ילדי השכונה לעזור לירקנים בממכר סחורה תמורת סכומים פעוטים. ובימים שלפני סוכות עמדנו כל ילדי השכונה בשולי השוק ומכרנו עלי ערבה לקראת החג. ואכן, היה לנו יתרון שלא היה לאף ילד בשכונות הסמוכות. בשכונה שלנו "בתי סיידוף" היה עץ ערבה, וזה היה האוצר של ילדי השכונה. עמדנו בשוק וקראנו בקול "ערבה, ערבה" והתפרנסנו כילדים ממכירת ענפי ערבה לחג.

תחנה שביעית: שוק האלטע זאכן, מסעדת רחמו והשוק העירקי
(רחוב האשכול)


מרחוב מחנה יהודה נרד במורד רחוב האשכול לכיוון מסעדת "רחמו" (האשכול 2). במורד הרחוב נראה מכוניות חונות, ועל המכוניות פזורים בגדים וחפצי סידקית למכירה. ניתן לרכוש כאן מהרוכלים סוודרים ישנים, חולצות בלי כפתורים, אנטיביוטיקה שעבר זמנה, רדיו ישן שמשמיע רק שירים ישנים וכובע קרוע מקש שמרופד בחולצה ממש.

כשאנו עומדים מול המסעדה של רחמו ניזכר בשיר של דן אלמגור, ונביט בחנות מול רחמו שם מוכר מגזימוף את הדגים שלו, וגם הם נכנסו לשיר של אלמגור ("וחומוס של רחמו וריח דגים"). מול המסעדה נראה מדרגות שעולות אל השוק העירקי. כאן נשזוף בעינינו את המוני האנשים היושבים כל היום בבתי הקפה ומשחקים שש-בש וקלפים. בתוך ריחות הקפה נחוש גם את ריחות הפרי הטרי. אמא שלנו אומרת שבעבר כל הירקות היו באלאדי: עגבניה באלאדי, מלפפון באלאדי וכך הלאה. היום מייצרים ירקות בהנדסה גנטית, ולדברי אמא לכל יש טעם של פלסטיק. גם הסכין מפלסטיק, היא צוחקת.

בשוק העירקי כדאי לבקר במסעדה של עזורה, שבה כל האוכל מתבשל על פתיליות ישנות. יוסי בנאי (שקודם ביקרנו בבית ילדותו) כתב שיר על עזורה ומעדניו במסעדה זו (יוסי בנאי, כשאמא שלי היתה מלכה, עמ' 67). ניתן לבקר בשוק העירקי גם במאפיה האופה פיתות "עש- תנור" ולרדת מן המדרגות הפונות אל רחוב השקמה.

תחנה שמינית : חנות הירקות של אבא
(הדקל 2, ירושלים)


במפגש הרחובות השקמה והדקל עומדת חנות "תריסי חן" (הדקל 2, ירושלים). שם עמדה חנות הירקות של אבינו עם שני שותפיו יעקב שטרית ויום טוב שרים. כאן היינו בילדותנו מבלים את שעותינו מוקפים בארגזי הירקות, ולפעמים כשהגיעה משאית לפרוק סחורה, היינו נרתמים לעזור תמורת דמי כיס. היינו קוראים גם לילדי השכונה שלנו שיסייעו תמורת תשלום. מקום עבודתו של אבא הוא אתר נוסטלגי עבורנו. אבא עלה לירושלים בגפו בהיותנו במעברה ולמד קורס בהנהלת חשבונות. הוא היה עולה חדש שזה עתה ברח מעירק, עקב לכידתו כפעיל במחתרת הציונית. תוך כדי לימודיו שכר חדר קטן בשכונת זכרון יוסף, ולשם עברנו מן המעברה. לאחר שנתיים עברה משפחתנו לשכונת "בתי סיידוף", שאליה נגיע בסוף סיורנו.

ליד החנות של אבא נקרא שתי יצירות מתוך היצירות הרבות שנכתבו עליו. קטע מהשיר של בלפור "אבא עולה להיגאל בירושלים":

מִן הַמַעְבָּרָה יַעֲלֶה אָבִי לִירוּשָלַיִם
יָבוֹא אֵלֶיהָ עֲטוּף תְּהִלָה
נֵצֶר לִנְשִׂיאִים וְרֹאשִי גוֹלָה.
בְּגָדָיו בָּלִים , נִין לַגְאוֹנִים
אֲבוֹתָיו נִגְנוּ בְּנֵבֵל וְמִינִים.
יָבוֹא עֵינָיו פְּרוּעוֹת מִמַעְבָּרָה
יָבוֹא רוֹעֵד מֵאֹהֶל מִקָרָה.
יָבוֹא מְחַפֵּשׂ דֶרֶךְ אֵין אוֹנִים.
(מתוך : "ואז בקץ היוחסין", עמ' 42)

קטע משירו של הרצל "חלומי חרד, נדמו צלצוליו":

כַּמָה גוּשֵי קֶרַח נָשָׂא אָבִי אֶל הַמְקָרֵר.
כַּמָה מַשָׂאוֹת וּדְלָיִים אֶל הַבְּאֵר.
בְּפִיו עֲדַיִן שִירֵי מַעְבָּרָה מָרִים
וּתְפִלַת אֶשָׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים - - -
הַאִם אֲסַפֵּר לְאָבִי
כִּי מַשָׂאוֹת כְּבֵדִים מִקֶרַח
רוֹבְצִים עַל הֶחָצֵר לְמַעֲצֵבָה.
(מתוך: "תעודה נשכחת", עמ' 50)

תחנה תשיעית: ישיבת "עץ חיים" ובית שעוני השמש
(יפו 92, ירושלים)


נעלה במעלה רחוב הדקל עד המפגש עם רחוב יפו ונפנה ימינה. בלכתנו נבחין בפינה שהיא המפגש של שוק עץ חיים (שבו ביקרנו בעבר) עם רחוב יפו. כאן בפינה זו ישב על הרצפה סבא מורד (כפי שמתואר בשיר ב"בסוף מולדת", שקטע ממנו הופיע לעיל). כאן על הרצפה ישב סבא מושפל ומכר את מרכולתו ואנשים שדדו ממנו את המרכולת שלו, כיוון שעיניו כהו בזקנתו.

נמשיך ברחוב יפו עד שנראה מימיננו את ישיבת "עץ חיים", מול בית כנסת "זהרי חמה" (בית שעוני השמש). בשנות החמישים, הייתה הארץ ארץ מהגרים, וכך גם הייתה ירושלים. בשכונה שבה גדלנו גרו רק בני עדות המזרח. האשכנזים נתפסו כיהודים מעולם אחר. בעוברנו כאן ליד ישיבת עץ חיים , היו ילדי הישיבה קוראים לנו קריאות גנאי "פרנק פארך", ואנו ילדי השכונה היינו עונים להם בשיר קצבי ומשעשע: "אשכנוזי בך בך / חטו ראסו ביל תבך". משמעו של השיר: אשכנזי שמדבר בך בך (לגלוג לשפת היידיש) שם את ראשו בתוך התבשיל... ישיבת "עץ חיים" הוקמה לראשונה ברובע היהודי בחצר "החורבה", והמייסד היה ר' שמואל סלאנט. ב-1910 עברה הישיבה למחנה יהודה, וב-1936 הוקם מבנה זה בכספי תרומות. בעומדנו צופים אל הישיבה נבחין שכל הצד הימני של החצר הוא הצד האחורי של שוק עץ חיים, וכל החנויות שם שייכות לישיבה והירקנים משלמים לישיבה דמי שכירות ומפרנסות את תלמידי הישיבה.

נצפה לבית שעוני השמש מעבר לכביש. זהו בית "זהרי חמה" (יפו 92). המבנה הוקם במקורו כבית כנסת ובית "הכנסת אורחים" שבתוכו פעל בית תבשיל. מערכת השעונים המתנשאת מעלינו כוללת מספר שעוני שמש. את המבנה יזם והקים החייט שמואל לוי, יהודי עשיר מאמריקה שגר אז בנחלת שבעה. בית הכנסת פעל משעות הבוקר המוקדמות עבור המקובלים בירושלים, שנהגו להתפלל עם הנץ החמה כמנהג "ותיקין". את השעונים התקין ר' משה שפירא. שעון השמש הוא קשת הפוכה, ובמרכז יש מוט ברזל המטיל את צילו על השעה המצוינת בקשת. השעון המרכזי הראה את זמן ירושלים והשעונים האחרים הראו את השעה בקהיר ואת השעה באירופה. בילדותנו התפללנו כאן לפעמים עם אבא, והרצל הקדיש לבית זהרי חמה מחזור של שלושה שירים.

קטע משירו של הרצל "מחזור חיי, תיקון לנשמה":

הַמַיִם זוֹרְמִים לִקְרָאתִי, הַמַיִם מְאִירִים.
בָּאִים מִן הַשֶמֶש.
קַרְנַיִם. קַרְנַיִם. קֶשֶת צְבָעִים
נִשְבָּרִים.
בָּאתִי, אָבִי, לְהִתְפַּלֵל עַל חַיַי
יַחַד הָלַכְנוּ בַּבְּקָרִים בִּרְחוֹב יָפוֹ שֶהָיָה
שְמָמָה. זָרַמְנוּ כְּחוֹלְמִים אֶל מַחֲזֹור
זָהֳרֵי חַמָה.
(מתוך : אהבה היא מולדת , עמ' 62)

תחנה עשירית: בית החתן המת
(יפו 86, ירושלים)


מימין לבית שעוני השמש אנו רואים מבנה השייך היום ללשכת הבריאות המחוזית. הבית גדול ומרשים ובחזיתו מופיע סמל הנשר של האימפריה העות'מנית (זהו המבנה היחיד בארץ שבו נשתמר הסמל). בראשיתו היה הבית מקום שנועד למגוריהם של זוג צעיר של ערבים מהרובע הנוצרי (רחוב אל סאעידה). מתברר מזכרונותיה של ברטה ספפורד, ממייסדי האמריקן קולוני (מבנה העומד היום קרוב לאוריינט האוס) שפורסמו בספרה "ירושלים שלנו", כי בצהרי יום החתונה החתן מת. המשפחות החליטו לקיים את טקס החתונה למרות מות החתן. הוא הולבש בבגדי חתן והושב על כיסא לצד כלתו. לאחר קריאות השמחה וקיום טקס החתונה רקדה אם החתן סביב החתן והכלה כשנר דולק בכל אחת מידיה, כמקובל בטקסי חתונה. ובתום הטקס, קרעה אם החתן את ההינומה מפניה של הכלה ופרצה ביללות האבל המסורתיות. החתן הונח בארון והקרואים לחתונה היו מעתה הקרואים להלוויה. עקב האירוע הזה, הבית נחשב מקולל, ורק כעבור עשר שנים הממשל העות'מני רכש את המבנה והפך אותו לבית חולים. עד היום יש הטוענים שבלילות רואים את דמויות האם ובנה בעד החלון, והאם נושאת בידה נר דולק. זוהי אכן מסורת פולקלורית בלבד, אך לפני כמה שנים ב-1995 הדריך בלפור סיור בשעת לילה במקום וברגע שהוא הזכיר מסורת זו, היה הבזק אור פתאומי באחד החלונות העליונים של הבניין החשוך.

שוחחנו פעם עם אמנו על המסורת שאופפת בית זה, והיא סיפרה שהייתה עדה בעצמה בהיותה ילדה בבגדד סמוך לשוק השורג'ה לחיזיון דומה. היא ראתה חתן מת יושב על כיסא, ובתום הטקס בשוק השורג'ה בבגדד שמו את החתן בארון מתים, בדומה לאירוע בירושלים.

הרצל כתב את שירו "החתן מת, מחוז אהבתי חי". להלן קטע מן השיר על הטקס בירושלים:

יוֹמַיִם לִפְנֵי הַחֲתוּנָה יָשַב עִמָהּ פּוֹרֵחַ בַּחֹשֶךְ
מְפוֹרֵר אֲבָנִים קָשוֹת בְּמִלִים רַכּוֹת
כָּךְ הִבְטִיחַ לָה, גַלִים לוֹטְפִים שֶל אֹשֶר.
וְהִיא יָשְבָה רוֹעָדָת
צְמַרְמֹרֶת שֶל עֹנֶג מְשִיחִי,נְשִיקוֹת נְשִיקוֹת
(מתוך: "אהבה היא מולדת". עמ'61)

תחנה עשירית: בית הכנסת "מנחת יהודה"
(רחוב נבון, ירושלים)


אנו חוזרים ברחוב יפו לכיוון השוק, אך ממשיכים הלאה עד מפרץ תחנות האוטובוסים. כאן נפנה ימינה לרחוב נבון וניעצר ליד בית הכנסת "מנחת יהודה" בפתח הרחוב. בילדותנו היינו במשמרת של "ילדי תהילים", והיינו מגיעים בצהרי כל יום שבת לכאן לסלסל קולנו בטעמי המקרא ולקרוא את כל ספר תהילים. בית הכנסת "מנחת יהודה" מוקדש לזכרו של המקובל חכם יהודה פתיא, מגדולי המקובלים של יהדות בבל, שכתב את הספרים "מנחת יהודה", "הרוחות מספרות" ועוד. אימנו זוכרת כיצד היה יושב המקובל בפתח ביתו בבגדד, ואנשים היו עוברים על פניו, נושקים את ידו ומקבלים את ברכתו.

כאן בבית הכנסת ראינו בילדותנו את בנו המקובל שאול פתיא (שהקים את "חזון פתיא", מפעל המעסיק רק מוגבלים ונכים). חכם שאול פתיא ז"ל (שהוא גם הסבא של המשוררת חביבה פדיה) היה מקבל אנשים במצוקה וכותב להם קמעות. וגם משפחתנו נעזרה בו: בלפור היה קם בשנתו בלילות בבהלה וצועק. האמא הבהילה אותו אל חכם שאול פתיא, וזה חייב את בלפור הילד לבלוע קמעות לפני השינה. על כך כתב בלפור את השיר "צפונות" בהשראת דברי יחזקאל שבלע מגילה והפך לנביא. בבגרותו חשב בלפור שאם יחזקאל בלע מגילה והפך לנביא, הרי אם אותו האכילו קמיעות, כך הוא הוקדש להיות משורר. להלן קטע מהשיר "צפונות":

יֶלֶד הָיִיתִי
וְצָעַקְתִי קוֹלוֹת בִּשְנָתִי בַּלֵילוֹת.
אִמִי אָמְרָה אֵלֶה הָרוּחוֹת הָרָעוֹת.
וְלָקְחָה אוֹתִי לָאִיש כּוֹתֵב אוֹתִיוֹת
וְצוֹרֵר פְּתָקִים וְקוֹשֵר מִלִים.
וּבַלֵילוֹת הָיְתָה אִמִי גוֹלֶלֶת קְמֵעִים
וְנוֹתֶנֶת אֶל פִּי אוֹתִיוֹת אוֹתִיוֹת.
רַק אַתָּה מִסְתַּתֵּר רַק אַתָּה לְבַדְךָ יוֹדֵעַ
כִּי צְפוּנוֹתֶיךָ אֵלֶה
הָיוּ בִּי לְשִירוֹת.
(מתוך: "ואז בקץ היוחסין", 1987, עטיפה אחורית)

תחנה אחת עשרה: תצפית לשכונת אבו בסל
(מפרץ התחנות בכיכר נבון)


בצאתנו מבית הכנסת "מנחת יהודה" למורד רחוב יפו, אנו מביטים על הרחוב לפנינו. משמאל אנו רואים את המבנה של שכונת "בית יעקוב" (שנבנתה ב-1877 ). שם נמצא "התנור" של עבאדי, ומדי יום שישי הבאנו כל תושבי השכונות אליו את מאכלי השבת. בבוקר שבת לאחר תפילת "שחרית" היינו נוהרים אליו והוא היה מכניס את מרדה העץ פנימה לתנור ושולה כל פעם סיר אחר, ועל-פי סימן ההיכר בסיר היה נותן אותו לבני המשפחה שחיכו לו בכליון עיניים.

ברחוב יפו שלפנינו רואים מימין שורת בתים. זוהי שכונת "אבו בסל" , שנבנתה ב-1894 על-ידי יצחק ליפקין (סבו של אמנון ליפקין-שחק) ושותפו רחמים מזרחי. מדובר בעצם בשתי שכונות צמודות - "אוהל שלמה" ו"שערי ירושלים", שאיש אינו קורא להן בשמותיהן הרשמיים. כולם בירושלים קוראים לשכונות בשם אחד "אבו בסל" על שמו של יצחק ליפקין , שזה היה כינויו, כיוון שעסק גם בעסקי ירקות ושיווק בצלים לירקנים בשוק. בשנה האחרונה ( החל מאפריל 2002) הרסו הדחפורים חלק גדול מן השכונה , לצורך פינוי מקום לרכבת הקלה. הלב דואב לראות את שברי הבתים. כאן היינו מבקרים לא פעם את אבא לוי, נכדו של שמואל לוי , מייסד בית שעוני השמש, והוא היה מראה לנו את אוסף הגיגיות שלו שבהן היה מפסל דמויות. היה זה מעין מוזיאון קטן בלב שכונת אבו בסל, ועם מותו פוזר האוסף בין בני משפחתו.
בלפור כתב שני שירים על שכונת "אבו בסל" והם הופיעו בספרו "זריחה בין הזמנים" (2003).

תחנה שתים עשרה: שכונת בתי סיידוף
(רחוב יפו 153, ירושלים)


הגענו אל השיא בסיור שלנו, אל שכונת הילדות שלנו "בתי סיידוף". יורדים במורד רחוב יפו עד שרואים את פתח השכונה משמאל. לצערנו, השכונה כרגע הפכה לאזור בנייה, והכוונה לשמר חלקים ממנה ולבנות מעליה מגדל דירות. השכונה נוסדה ב-1911 על-ידי יהודי מבוכארה כמבנה דו- קומתי. בקומה התחתונה יש חנויות הפונות לחזית של רחוב יפו ומעבר לחנויות יש בתי מגורים הפונים לחצר השכונה. המבנה בנוי בצורת קשת (פאטיו), ובלב החצר היו שני בורות מים, שאין להם זכר עוד. סמוך לבורות המים עמד עץ ערבה יפהפה שפרס עליו וענפיו על בניין השירותים של התושבים הדרים בקומה הראשונה. בשעות של הפסקת מים, היו בורות המים מקור לא אכזב. גבאי השכונה מר חמו'י היה פותח את המנעול שסגר על שבכת הברזל שסגרה את הבור. הדליים היו מורדים אל הבור, וכל משפחה קיבלה קיצבת מים לפי גודלה. גרם מדרגות שהיה ליד שער השכונה הוביל לקומה השנייה, שם היו בתי מגורים וגם בית כנסת.

העומד היום בחצר השכונה יכול לראות את המבנה הגמלוני של "שוקניון אגריפס". בעבר היה כאן מבנה חד-קומתי שהכיל מספר חנויות . בין החנויות היה בית דפוס קטן. מדי בוקר היינו נעצרים בפתח הדפוס ומביטים בקנאה בפועלי הדפוס. חשבנו אז בתמימות של ילדים שהפועלים הם הסופרים והמשוררים המדפיסים את יצירותיהם. היינו מביטים בהערצה במכונות הגדולות הפולטות יריעות מודפסות. יום אחד שאלו אותנו פועלי הדפוס: "למה אתם באים לכאן כל בוקר, מה אתם רוצים?" אמרנו בפשטות: "אנו רוצים להיות סופרים בדפוס שלכם, כשנגדל". הם צחקו ואמרו שישמרו לנו מקום ונתנו לנו שי: מספר מטריצות עופרת של אותיות. ראינו במטריצות שהאותיות של סדר הבלט בדפוס הן פשוט הפוכות. לקחנו עשרים ושבעה מחקים של בית ספר וגלפנו את כל אותיות האלפבית. החלטנו אז להדפיס עיתון שכונתי, והעיתון אכן הודפס אות אחר אות (מחק אחר מחק!). ילדי השכונה הופתעו: מניין לכם מכונת דפוס? הבהרנו להם מייד שקיבלנו מתנה מהדוד שלנו באמריקה, כי לא רצינו לגלות שהדפסנו עיתון שלם ממחקים של בית ספר. הילדים התעקשו לראות את המכונה, ובסופו של דבר התרצינו: הרשינו להם לשמוע אותה. הם עמדו מעבר לאדן החלון של ביתנו. מעבר לסורג החלון עמד בלפור. הרצל הסתתר מעבר לדלת העץ והחזיק בידו סיר ומזלג. הוא הקיש במזלג על הסיר ובלפור קרא בקריאות קצובות מבעד לחלון: "מכונת דפוס עובדת, מכונת דפוס עובדת!" זו הייתה מכונת הדפוס הפלאית שלנו, שאיש לא ראה אותה, אך כולם שמעו אותה.

כאן בשכונה גם פתחנו בקריירה קולנועית... היינו מייצרים מדי פעם סרט קומיקס בקופסת נעליים שהושחלו בה שני מקלות וגליל נייר. בלפור היה מחבר העלילות והרצל היה הצייר. סרטנו הראשון היה "ג'ימי בערבות אפריקה". ולאחר שגבינו את פרנסתנו מילדי השכונה שצפו בסרט יצאנו למסע הופעות ב"בית יעקוב" וב"שכונת פחים".

שכונתבתי סיידוף מתועדת במספר שירים שלנו. להלן שני קטעים.
קטע שיר מאת בלפור "חצר ילדותי":
מִתַחַת רַגְלַי חֶלְקַת אֱלֹהִים
רִצְפַּת הֶחָצֵר אֶבֶן שְכָבוֹת חֲלָקָה
קְמוּרָה וּתְפוּחָה מִשֶפַע הַנְהָרוֹת
הַהוֹמִים בְּחֵיקָה,
הוֹמִים וְגוֹאִים.
(מתוך הספר: מצב החומר, מצב הרוח 1998).

קטע שיר מאת הרצל "ילדותי בוסר, שכונתי נפש":

מֵי הַכְּבִיסָה מִלְמַעְלָה טִפְטְפוּ עַל רָאשֵינוּ, גֶשֶם סַבּוֹן.
אֵיךְ אֶפְשָר לְהִכָּנֵס פַּעֲמַיִם
לְאוֹתוֹ גֶשֶם יַלְדוּת ראשו¬¬ן.
כָּל הבַּיִת הָיָה חָצֵר אַחַת גְדוֹלָה
כָּל הָעוֹלָם הָיָה מִרְפֶּסֶת אַחַת שוֹתֶתֶת חֲלוּדָה, רוֹעֶדֶת
כְּיַלְדָה בּוֹדֵדָה.

תאריך:  21/04/2008   |   עודכן:  27/04/2008
הרצל ובלפור חקק

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן

תגובות  [ 1 ] מוצגות [ 1 תפוס כינוי יחודי    כתוב תגובה   לכל התגובות
 כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
מיכל מירושלים
21/04/08 15:09

רשימות קודמות
בנק הפועלים אישר לעיתון מעריב הגדלת מסגרת אשראי בהיקף של 25-30 מיליון שקל שאושרה בכפוף לתוכנית התייעלות אגרסיבית. מה שמלמד שאפילו הכלכלנים המטומטמים של הבנק לא מבינים כי הבעיה של מעריב איננה הוצאות התפעול אלא הנפילה השיטתית והמתמשכת בהכנסות! וכי עסק לא יקטין אלא רק יגדיל את חובו כל עוד אין באמתחתו תוכנית ממשית וריאלית להגדלת ההכנסות הרבה מעל כל צימצום בהוצאות המהוות למעשה מקורות הכנסה. זה כמו להרעיב פרה חולבת כדי לחסוך בהוצאות ובכך מפסידים לא רק את החלב, אלא כשהיא תמות אפילו בשר כבר לא יישאר ממנה.
21/04/2008  |  אריק באך  |  מאמרים
הם היו כאן ראשונים, אספו עצים והדליקו את "מדורת השבט". אח"כ השתלטו על כל מוסדות השלטון, תוך שהם מלשינים, רודפים, מבאישים ומכפישים את יריביהם. אחרי שקבעו את אנשיהם בצמרת צה"ל, באקדמיה, בתרבות, ובתקשורת - הקימו את הטאבו, ורשמו את המדינה על שמם. מאז, הם בעלי הבית.
21/04/2008  |  נרי אבנרי  |  מאמרים
בימים האחרונים פורסמו השמות שמרכיבים את הוועדה המוניציפאלית של מפלגת קדימה בראשותו של אולמרט, ראש הממשלה וראש מפלגת קדימה.
21/04/2008  |  אלכס לוין  |  מאמרים
עיתון הארץ, המגדיר את עצמו כעיתון לאנשים חושבים, מעניק במה נרחבת ל"עיתונאי" גדעון לוי לשטוח בה את דעותיו והגיגיו. קריאה שיטתית של מאמרי גדעון לוי מגלה שאין מדובר ב"עיתונאי" אלא בתועמלן, אשר טיעוניו רדודים וחסרי ביסוס עובדתי במקרים רבים. ואף על-פי כן, ממשיך גדעון לוי למכור את "הסחורה האינטלקטואלית" (לכאורה) ל"אנשים החושבים". כך הדבר גם במאמרו האחרון של גדעון לוי בהארץ (21.4.08) בו הוא קורא לראש הממשלה, אהוד אולמרט, לפתוח בהידברות עם מנהיג חמאס ח'אלד משעל, ומציין בהקשר זה את הדברים הבאים:
21/04/2008  |  יהונתן דחוח-הלוי  |  מאמרים
את עידו,איש עסקים מצליח, אני מכיר מחקירות שמ.ל.מ. ביצעו עבורו בעבר בקשר לעסקיו הרבים. בוקר אחד עידו טילפן אלי וביקש פגישה דחופה, קבענו פגישה באותו יום בערב.
21/04/2008  |  רייך נתי  |  מאמרים



בלוגרים נוספים ברשת 
דרושה מועצה פיסקאלית
13/08/2014  |  07:20  |  מוטי בסוק   |   מוטי בסוק
שלמה נדל"ן השכירה לפתאל מלון בגרמניה ל-25 שנה - ב-2.4 מיליון יורו
13/08/2014  |  07:19  |  מיכאל רוכוורגר   |   מיכאל רוכוורגר
המועמדת לסמנכ"לית השיווק בבורסה - ענת פרומקיס
13/08/2014  |  07:17  |  מיכאל רוכוורגר   |   מיכאל רוכוורגר

עידן יוסף
יפעת גדות
איתמר לוין
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |