חירות, משמעויות רבות לה. הציבור הרחב ודאי מודע היטב למרבית המשמעויות, לכן אין טעם לכלות מילים על כך. יש חירות אחת שהיא הבסיס בכל משטר דמוקרטי: חירות המחשבה והדעה. מן הדין לבחון את מידת קיומה של חירות זו בישראל 2008 מהיבטים שונים.
המחשבה החופשית והזכות להביעה הן יסוד בקיומו של כל אדם. לכל אחד עולם ערכים, ידיעות, דעות ורצונות, אותם הוא מבקש לחלוק עם אחרים. כתיבה מכל סוג שהוא זו אומנות ככל האומנויות האחרות. ציור, פיסול, מוזיקה, ספרות יפה וספרות עיון, הם כלי תרבות שלא ניתן להשיל אותם מבני אדם. כפי שיש צורך במזון למחייה, יש גם אנשים שעבורם הכתיבה, האומנות בכלל, היא מזון רוחני ממנו הם שואבים את חוסנם המנטאלי והרוחני.
המשטרים האפלים ביותר יודעים אל נקלה מדוע כה חשוב לחנוק את חירות המחשבה והדעה ולמנוע, בכל האמצעים העומדים לרשותם, הפצתן ברבים. מילים יכולות לחולל פלאים, אך הן מסוגלות להיות חדות כתער, מכאיבות ומשלהבות. נוהגים לומר שמותר האדם מן הבהמה, ואם זה נכון במה? בין היתר ביכולתו לחשוב, לדבר ולנסות ולהשפיע על אחרים. זו יכולת מופלאה שאין לחשוש ממנה, אלא צרי מוחין וקומיסרים למחשבות ודעות מסוגלים לנהוג בצורה בהמית כדי לחנוק את היצר הבלתי נשלט הזה.
במדינות טוטליטריות יושבים בבתי הכלא הוגי דעות, סופרים ואינטלקטואלים אחרים שכל חטאם בכך שהם עשו דרור למחשבותיהם שלא תאמו את דעות השלטון. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה עד אין קץ.
סביר היה שהעם היושב בציון יאמץ את הדפוסים הליברליים ביותר ויקדש את חירות המחשבה והדעה. ודאי יהיו טוענים שישראל היא דוגמה ומופת לחירות המחשבה וחופש הביטוי. הכל בעיני המתבונן.
רצוני להתייחס להיבט אחד של חופש הדעה וחירות המחשבה, הוא ההיבט העיתונאי. כל בר דעת יודע לדקלם עד כמה חשובה חירות כלי התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה. העיקרון ברור, הכל מסכימים, אך היישום פגום מאוד.
כלי התקשורת, ברובם המכריע, סגורים בפני מי שהם אינם חפצים בטובתו. העיתונות הכתובה אינה מאפשרת לאף לא אחד שאינו מזוהה היטב עמה להביע את דעותיו בצורה חופשית. הדוגמאות הן למכביר. הגילוי לב ראוי לשמו, התוודה העיתונאי אריה אבנרי שספרו החדש "זעקי ארץ מושחתת" אינו זוכה למקום בעיתונות הכתובה. בעלי הממון השולטים אינם מוכנים לאפשר בחישה בעניינים "סודיים" ביותר. זו דוגמה מיני רבות היכולות לשמש בסיס לעבודת מחקר רצינית.
כותב שורות אלה "מסורב" מאמרים או פרשנות בכלי תקשורת מסוימים. התשובה הרווחת היא "אצלנו לא תוכל לפרסם או לפרשן". לשאלה מדוע, אין אפילו מענה. העורכים הם הקובעים מי ישמיע את דעתו ומי יפרסם את מאמרו. הם המלכים של התקשורת או נכון יותר ה"קומיסרים" של הדעות.
מבט חטוף על מדורי הדעות של העיתונים השונים או בפאנלים של המומחים המופיעים בכלי התקשורת האלקטרוניים יבהיר עד כמה אותן הדמויות המקורבות לקומיסרים התקשורתיים הן הבולטות. עד כדי כך שאין נושא אקטואלי שיעלה לדיון ולא תדע מי האישים או המומחים המופיעים.
אנשי יחסי ציבור ממולחים, מקורבים לקומיסרים של הדעות, מצליחים לקדם את האינטרסים של שולחיהם. אדם שאין לו איש יחסי ציבור, פשוט אבוד. וכך, ללא שום רתיעה ובושה, אותם כלי התקשורת מעלים על נס את זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות, חירות המחשבה וכד'. אלא שפיהם ולבם לעולם אינם שווים.
לבסוף, גילוי נאות: מעולם לא הייתי חלק מקליקה עיתונאית; מעולם ולעולם לא אכתוב דברים שהם מוזמנים על-ידי פטרוני הדעות; מעולם לא הבעתי את דעתי הפוליטית או כתבתי דבר מה בעל אופי פוליטי - אידיאולוגי אישי. הכל לעצם הסוגייה כפי שאנוכי מבין אותה, מקצועית לחלוטין. מאוד יתכן ודעתי המקצועית אינה מקובלת, אך אין בה ולו שמץ של פוליטיקה, וגם לא תהיה.
בחול המועד של חג החירות מוטב שכלי התקשורת יעשו חושבים היטב איך הם מיישמים את תורת החירות. למען ההגינות יודגש שישנם איים בודדים של שפיות, עיתונים כתובים או מקוונים שעושים את מלאכתם נאמנה. לא רבים, אך יש עדיין.
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
