כסדום היינו ולעמורה דמינו

מה נעלה יותר מן הפסוק הזה כדי לתאר את המציאות הישראלית, עת היא הולכת לחגוג את 60 שנות קיומה. אין פינה מוארת, אין מקום שאינו נגוע, לית דין ולית דיין והכל כטוב בעיניו יעשה. ולמען האמת יש הרבה שעושים לביתם ולכיסם.

כשהיינו ילדים, היו כאלה שטענו שבעת שבעיות הביטחון תעבורנה מן העולם והארץ תשקוט ותשכון לבטח, כל הריקבון יעלה אל על, וריחות הביבים והצחנה שחלחלו עמוק עמוק אל מתחת לאושיות החברה "יבשמו" את הארץ ויושביה. את אלה החשבנו להזויים, למשוגעים, אך מתברר שאנו היינו "שוטי הכפר" כי בכל מה שהאכילו אותנו ראינו מעדנות. האמנו למילותיהם הרכות, ראינו בהם חזות הכל, אך עינינו טחו מראות את הצחנה ההולכת ומכלה כל חלקה טובה.

בשני העשורים האחרונים, מימדי השחיתות שנתגלתה הפכו למפלצתיים. אין יום ש"פרשיה" חדשה אינה עולה ומציפה אותנו. רשימת המורשעים בשחיתות ואלה שחשודים בה, הולכת ומתארכת בקצב שאין להאמין. ההון והשלטון, השחיתות והדמוניות של אנשי שררה מעבירה על דעתו כל אדם נורמלי. ידיה של המשטרה עמוסות תיקים של בכירים, אך מטה, במקום שבו נמצאים אזרחי המדינה, מערב פרוע בהתגלמותו. תחושת הביטחון האישי אבדה, האלימות השתלטה על המדינה ו"לילות הסכינים הארוכות" הפכו ליותר אפלים. מי עוד סופר את ההרוגים בקטטות, בתאונות שנגרמות כתוצאה של גילופין, סמים ובריונות. כולם שואלים היכן המשטרה, היכן מערכת המשפט? אין מי שיושיע. ידי מערכות אכיפת החוק עמוסות בתיקי השרים, ח"כים, אנשי ציבור בכירים שידם טמונה עמוק בקופת המדינה.

האזרחים על הקצה. המצפן אבד וה"כוכבים" רימו, תרתי משמע. לאן יפנה האזרח ההגון? קשה גם להבין את השפה החדשה שהתפתחה במחוזותינו, שפת הכוח והבריונות, שפת הקומבינות וההשתמטות מכל מה שישר והגון.

קראתי ראיון מעניין שהעניק הפרקליט עו"ד וינרוט: "שחיתות והון הם השלטון". וכך טוען מר וינרוט, בין היתר: "הכל הלך לאיבוד: התורה הלכה לאיבוד, הציונות הלכה לאיבוד, ערכים של סולידריות הלכו לאיבוד. מה נשאר? חז"ל מגדירים את העם היהודי בהגדרה מאוד מיוחדת. הם לא אומרים צדיקים, הם לא אומרים שהעם היהודי מורכב מחכמים, שום דבר. שלושה סימנים היה נותן בהם: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. אלו התכונות של העם היהודי. תחפש אותם, את הרחמנים, את הביישנים, את גומלי החסדים. יהיה לך קשה מאוד למצוא אותם".

וינרוט צודק ועוד איך, אך מדוע הגענו עד "הלום"? יתכן שב"זכות" אותם מושחתים שהפכו את הכסף לאידיאולוגיה, את הרנטביליות הכלכלית לתורת חיים ואת המוסר למוסר כליות? מן הראוי היה לפשפש במעשיהם של שועי הארץ כדי להיווכח עד כמה יש הלימה בין הון לשלטון.

ומי שאינו נמצא קרוב לצלחת ומי שאינו בוחש בקדרה, נשאר מאחור. מנומך מעמדם של השכירים והעמלים כבר לא ניתן לרדת. בעצם כן: אל אותם בתי מרזח ובתי תמחוי שבהם מכלים המסכנים את יאושם על צלחת מרק דלוח. כך, רבותי, בונים כלכלה נכונה. כך אפשר לשלוט באנשים. ככל שמשלמים פחות, ככל שיוצרים בכוונת מכוון משבר ואבטלה - אפשר לתמרן את האנשים, להשפיל אותם עד אפר, להכניס אותם אל תוך זירת הגלדיאטורים כדי שיילחמו עד טיפת דמם האחרונה על מקור פרנסה.

ומילה לגבי החקירות של ראשי הממשלות מזה כ-15 שנים. כותרות ענק, שותתות דם ומבהילות, בישרו וממשיכות לבשר על כתבי אישום שיוגשו. חזקת החפות מזמן נעלמה ושופטי הרחוב עושים משפט ראווה. אף ראש ממשלה מזה 15 שנים לא הואשם והושם מאחורי סורג ובריח. אף ראש ממשלה לא הצליח להימלט מחקירות על שחיתות, וכולם שרדו. האם אין כאן דפוס המעורר שאלות נוקבות? מי איננו נוהג כהלכה עד כדי שאף ראש ממשלה, למרות החשדות הכבדים, לא הועמד למשפט ונמצא אשם? אולי המשטרה, אולי הפרקליטות, אולי בתי המשפט, אולי החוקים? לא יתכן מצב שבו אף אחד איננו נותן את הדין על כמעט הרשעה, על כמעט כתב אישום, על כמעט כלא!

משהו רקוב ב"ממלכת ישראל" ועדיין אנו בתחילת הדרך. ביום חגה ה-60 של המדינה היינו ראויים למצב טוב יותר. יבואו הסנגורים הבלתי נלאים של הציונות, הפטריוטים הלובשים מלבושים בצבעי כחול - לבן, ויטיחו במבקרים בוץ ורפש. קשה להביט במראה ולראות את הפרצוף האמיתי הניבט ממנו. אך מי שאינו מוכן להתפכח, מי שאיננו מוכן להודות באמת מוטלת כגופה גוססת בפניו, ידע שההיסטוריה מלאה בדוגמאות של הרס עצמי. לשם תזכורת, אנחנו כעת בבית השלישי. מי ייתן וכל הנאמר לעיל איננו אל בדיה או חיזיון תעתועים, וביום הולדתה ה-60 של המדינה נאמר "עד כאן", ובכך נכבד את זיכרון האמיצים והאמיצות שבזכותם אנו רוצים להמשיך ולחיות כאן.