כהונה ועם

חז"ל כינו את חומש ויקרא 'תורת כהנים', משום שחלק ניכר ממנו עוסק במשימות המוטלות על הכהנים. את פרשת השבוע, פרשת 'אמור', ניתן לכנות 'פרשת כהנים', שכן חלקה הראשון הוא המקום היחיד בתורה בו מרוכזים דינים הנוגעים לכהנים מצד עצמם - הקדשתם, חובותיהם וזכויותיהם.

זהו מקום מתאים לעצור ולשאול: כהונה למה לנו? עקרון יסוד יהודי הוא, שקיים קשר ישיר בין האדם לבין אלוקיו. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" אנו אומרים שלוש פעמים ביום. תפילותינו וברכותינו, כ-100 מדי יום, נפתחות בפנייה ישירה: "ברוך אתה ה'". מצות וידוי היא שכאשר חוטא האדם - פונה הוא לקדוש ברוך הוא, מציין את חטאו ומבקש מחילה; לא כמו בנצרות, בה נותן המחילה הוא הכומר.

והנה, פתאום יש כביכול "מתווך" או אפילו "חוצץ" בדרך - הכהן. הוא היחיד המורשה להיכנס לתוככי המקדש. הוא היחיד הרשאי לבצע את הרוב המכריע של עבודות המקדש. הוא היחיד היכול לכפר על החוטא המביא קורבן, באמצעות הזיית הדם על המזבח. הכיצד?

אלא שלמעשה, גם עבודתו של הכהן אינה שלמה בלא שותפות מעשית של האדם מן השורה. כך גם בקורבנות היחיד וכך גם בקורבנות הציבור. קורבן יחיד כשר רק אם בעליו - בשל חטא, לפי ציווי ספציפי או מתוך נדבה - מביא אותו בעצמו וסומך את ידיו עליו. הכהן חייב, בזמן עשיית מלאכות ההקרבה, לכוון לעשותן לשמו של אותו מביא ספציפי. אם אין סמיכה של הבעלים או אם אין כוונה של הכהן - הקורבן חסר ערך. קורבן ציבור מחייב גם הוא נוכחות של הבעלים, אך מובן שכאן יש בעיה טכנית: הציבור כולו אינו יכול להגיע לבית המקדש. לכן נקבע שקורבנות הציבור יירכשו ממחצית השקל - מס המקדש השנתי הכללי והאחיד - ושבזמן ההקרבה יהיו נוכחים במקדש נציגים לפי חלוקה ל-24 "מעמדות". גם כאן, אין ערך לקורבנות בלי שמירה על כללים אלו.

לאור זאת, כעת עלינו להפוך את השאלה: אז בשביל מה בכלל צריך כהנים? אם היחיד והציבור שותפים מלאים לעבודת המקדש - מדוע הכהנים צריכים לבצע את רובה?

התשובה הטכנית תהיה, שיש צורך בקבוצה מוגדרת, אשר תתמחה בעבודת המקדש, תשמור על טהרה ותהיה זמינה באופן קבוע. עבודת המקדש על כל היבטיה - והקורבנות הם רק חלק ממנה - היא משימה מורכבת מאוד, הכוללת מאות פרטי דינים שיש לבצעם בדקדקנות. הדבר מחייב התמחות, כמו כל עבודה אחרת, ולכן יש צורך בבעלי מקצוע. אך התורה אינה עוסקת בעניינים טכניים. ליתר דיוק: היא עוסקת בהם לאחר שהיא קובעת ערכים ומלמדת אותנו עקרונות. לכן, גם בנושא הכהונה עלינו לחפש משהו עמוק יותר. ואת המשהו הזה נוכל למצוא כאשר נבדוק את תולדות הכהונה בעם ישראל.


מהבכורות לאהרן הכהן

מלכתחילה היו הבכורות אמורים לשמש ככהנים. מדובר בבכורות מכל השבטים, כך שהכהונה אמורה היתה לייצג את העם כולו לא רק באמצעות מחצית השקל או ה"מעמדות", אלא גם בעבודת המקדש עצמה. ומדוע דווקא הבכורות? משום שאם הקדוש ברוך הוא היה נוהג במידת הדין, היה מקום שימית לא רק את בכורות מצרים אלא גם את בכורות ישראל, שכן בני ישראל של דור היציאה ממצרים היו גרועים כמעט כמו המצרים. אך בחסדו, חמל הקדוש ברוך הוא על בכורות ישראל, והקדשתם לעבודתו היא אות התודה שלהם על כך.

הבכורות החלו למלא את תפקידם מיד לאחר מתן תורה. בז' סיון, יום לאחר מעמד הר סיני, הורה משה להקריב את קורבנות הציבור הראשונים של עם ישראל. "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלָמים", מספרת התורה. ורש"י מוסיף מילה אחת: "הבכורות". אלא שלאחר ארבעים יום התחולל חטא העגל והתמונה השתנתה. בחטא העגל נטלו חלק בני כל השבטים, למעט שבט לוי. אי אפשר היה שמי שחטאו בחטא החמור ביותר - עבודה זרה - יהיו אלו שיכפרו על העם. לכן ניטלה עבודת המקדש מהבכורות והועברה לשבט לוי, זה אשר בניו התייצבו לקריאה "מי לה' אלי".

אך כיצד נעשה דווקא אהרן לכהן הגדול, והלא הוא אשר עשה את העגל? התשובה מצויה בתיאור של היום הראשון לעבודת המשכן, א' בניסן בשנה שלאחר יציאת מצרים. לאחר שבוע של הרצה בידי משה, אמורים אהרן וארבעת בניו לקבל לידיהם את הכהונה. הדבר ידוע מראש, ולמרות זאת אומר משה לאהרן: "קְרב אל המזבח". מדוע יש צורך בהוראה/הזמנה זו?

מביא רש"י את דברי חז"ל: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה: למה אתה בוש? לכך נבחרת". יש לשים לב לתיאור מצבו של אהרן ולתשובתו של משה. רגשותיו של אהרן הם בושה ויראה. את היראה אפשר להבין, ולכן משה אינו מתייחס אליה: יראת כבוד, יראת המעמד, יראת הכישלון. משה יודע שזה כבר יעבור עם הניסיון. אולם ממה יש לאהרן להתבייש? רק מדבר אחד: מחלקו בחטא העגל.

על כך אומר לו משה: "למה אתה בוש? לכך נבחרת". מסבירים בחסידות: נבחרת דווקא משום שאתה בוש, משום שאתה יודע שנכשלת ואתה מתבייש וסבור שהדבר פוסל אותך מלשמש בכהונה. הבושה היא הפתח לחזרה בתשובה, ואין דבר הניצב בפני התשובה. יתרה מזו: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" - משום שבעל התשובה יודע עד כמה החטא מפתה והוא נרתע ממנו, בעוד הצדיק הגמור כלל אינו יודע מה טעמו של החטא.

אהרן הוא הכהן הגדול משום שחָטא, הוא מבין שכל אדם עלול להיכשל, הוא יודע מהי דרך התשובה. לכן אין מתאים ממנו לשמש ככהן הגדול, שלא רק נושא באחריות המיניסטריאלית על עבודת המקדש בכל השנה, אלא גם מבצע בעצמו את כל העבודות ביום הכיפורים - היום המיועד למחילה על חטאי הציבור והיחיד. זהו אותו אהרן, שחז"ל מספרים עליו כיצד הקדיש שעות רבות להבאת שלום בין אדם לחברו ולקירוב ישראל לתורה ולאלוקים.

זוהי דמותה של הכהונה בישראל: מורמת מעם מבחינת חובתה להתקדש, אך נמצאת עמוק בתוך העם מבחינת אופיה ופעילותה. כהונה שאינה יכולה להתקיים בלא העם, כהונה שאין כל ערך לעבודתה ולמעמדה בלי הגיבוי של העם.