הקדמה: בשונה מהתפיסה המקובלת, ישנם ערכים בסיסיים שיש לו לאדם לעמוד בהם - בטרם ייכנס הוא תחת עול קיום התורה והמצוות. כי גם הם לא ניתנו לאדם אלא לצרף אותו כמו הצורף המנקה כל לכלוך בטרם תתגלה יופיו של חומר הגם שבידיו.
לכן, ישנה הקדמה ארוכה של ספר בראשית לפני ציווי ראשון מצוות התורה. כך, גם חלק מהעמים לעולם לא יתקבל לגיור לעם היהודי - כי חסר להם את הבסיס לכך - כמו העמונים והמואבים. כך, יוסבר עונשם הכבד של 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים שבין חג הפסח לשבועות. וכן סיבת קריאת פרקי אבות בימים אלה. ועוד.
------------------
- כמה האדם ממצה מיכולותיו וכישרונותיו הברוכים?
- מדוע התורה מתחילה מספר בראשית ולא ישר מציווי המצוות?
- מדוע אומרים פרקי אבות בין פסח לחג השבועות?
- מהו הציווי "קדושים תהיו"?
- מדוע נענשו 24,000 תלמידי רבי עקיבא דווקא בין פסח לעצרת (שבועות)?
- על כל אלה ועוד במאמר הבא.
האדם האדם מצד טבעו הינו סקרן. צולל הוא במעמקים, מחפש וחוקר, מביע את דעותיו וחידושיו ובונה לו תילי תילים של תיאוריות, השערות וחידושים. כך, במשך אלפי שנים, מאז בריאת העולם, הגיע הוא להישגים של ממש, הראויים לכל שבח.
כך, האדם עלה והתעלה במעלות ובהישגים מדהימים. הוא שנבחר על-ידי הבורא "כנזר הבריאה", ידע לנצל את המתנה שניתנה לו מאת הבורא, לפיתוח ושגשוג העולם. אך, לא רק. הוא גם היה לעיתים מזומנות זה שהרס אותה. כזה הוא האדם.
המדרש מביא: כשברא הקב"ה את האדם הסתובב וטייל אתו בגן עדן. אמר לו: "ראה, עולם זה בראתי בשבילך. תן דעתך שלא תחריב ותקלקל את עולמי".
האדם ידע כיצד לפתח את העולם, במדעים ובהמצאות וחידושים מדהימים. הגיע למקומות ומחוזות חלומיים, אך בכל זאת אמרו חז"ל "ראיתי בני עלייה והינם מועטים".
מהו הדבר החוצה את האדם לחצאין, לפיצול האישיות, להבדל כה תהומי, בין יכולותיו וכוחותיו לבין התוצאות הכה מעטות בעניין ההישגים הרוחניים?
יסוד היסודות נקדים הקדמה קצרה: התורה מתחילה בספר בראשית ולא במצוות התורה שמתחילות מפרשת בא בספר שמות. הרי היה מן הראוי להתחיל את התורה מספר שמות, שם מתחילים ציווי המצוות - כספר תורה הבנוי על צווים ותרי"ג מצוות? שאלה זו שואל רש"י וכל הראשונים בתחילת ספר בראשית.
רבי חיים וויטאל (תלמידו של האר"י ז"ל) כותב בספרו שערי קדושה (חלק א' שער ב'): כי יסוד היסודות בבניית האדם היא, לפני כל דבר, עבודה ותיקון המידות. זה הבסיס למצוות ולעלייה של האדם בכל המדרגות. ובלשונו שם: "פגם במידות חמור יותר ממעשה עבירות, וזאת משום שהמידות הן יסוד לקיום המצוות..." - כי גם התורה, מצוותיה, ערכיה מספר התורה, הגמרא והתלמוד והזוהר ושולחן ערוך וכל ספחיה, הם רק ההכנה לאדם בשביל לתת לו הכלים לתיקון המידות. עובדה היא כי בפרשת קדושים כאשר התורה מצווה "קדושים תהיו" - מבאר הרמב"ן (רבי משה בר נחמן) שהכוונה היא גם במצוות ומעשים המותרים, אך הם בגדר נבל ברשות התורה, וע"ז ציוותה התורה "קדושים תהיו" - גם לדברים המותרים, אם אינם מוסריים המשחיתים את נפש האדם, יש לו לאדם להיזהר מהם.
אדם יכול האדם להתעטף באצטלה של מורם מעם ואיש רוח אשר ידע רב לו בכל חלקי התורה, ויישאר בגדר נבל ברשות התורה - רחוק מאוד מקדושה, אם אין לו התנהגות נאותה ההולמת את ערכי התורה. לדוגמא: התנהגות האדם בשעת אכילתו, או אם היה איש רודף תאוות המותרות, אך ללא מעצורים ובמידה הראויה, אף שהן מותרות, אך הם בגדר נבל (מלשון נבלה) ברשות התורה וכמאמר הגמרא בתלמוד :"כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו (אין פנימיותו כחיצוניותו) - נבלה טובה ממנו". וכל כך למה? כי כל מהות התורה היא לתיקון האדם ולשלמותו (תורה =לשון הוראה), ואם כל לימודו לא שינה בו מהומה הרי שתורתו אינה בגדר תורה, אלא כעוד מקצוע, והתורה איננה עוד חכמה או מקצוע אלא נועדה היא לשם בניית האדם ותכלית ייעודו עלי אדמות.
(במאמר המוסגר אדגיש: כי גם אם האדם רחוק הוא מהרמה היעודה תיאורטית, אל יתייאש ויאמר מה לי ולזה... כי העיקר היא התחלת הצעידה למטרה - בדרך להגשמתה - כלומר: אם אני צועד לכיוון המטרה - הרי את כבן עלייה).
וזה מה שאמר רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עלייה והנם מועטים - מעטים הם אלה המשקיעים בעצמם - אלה שיש להם שאיפה ומטרה להתעלות.
אם כן ברור לנו למה התורה מתחילה בספר בראשית הנקראת בפי חז"ל "ספר הישר" - כי היא יסוד הכל - ללמוד מדרכי האבות כיצד להתנהג בכל מצב וזמן. לכן התורה מאריכה כפי שלא האריכה במצוות הכי עיקריות כמצוות שבת, תפילין, טהרת המשפחה, ועוד כהנה רבים, כהקדמה ובסיס לפני הציווי הראשון בתורה.
הגאון מווילנה כותב: קל לי לסיים את הש"ס (התלמוד), מאשר לתקן עצמי במידה אחת באופן יסודי.
"שלא נהגו כבוד זה בזה" לפי דברינו נסביר ונבהיר בקצרה עוד כמה נושאים הטעונים ביאור. בימי ספירת העומר, כידוע, מתאבלים אנו על מיתת 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים הללו. תלמידים אלה שכל אחד מהם היה ברמה של רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס! וכל כך למה? עונה הגמרא (מסכת יבמות דף סב עב): "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". הבה נשים לב. לא אמרו שזלזלו זה בזה, כי אם שלא כיבדו זה את זה.
והשאלה גדולה: עד כדי כך, שנענשו במיתה? מה ההסבר בנושא זה? איך אפשר להסביר באופן הגיוני דבר נורא שכזה אשר לפי חשבון פשוט מפסח ועד שבועות (49 יום) מתו כל יום כ-700 תלמידים ובסה"כ 24,000 תלמידים? וכל זה על איזה חטא - שלא כיבדו זה את זה? - לא שזלזלו חלילה - אלא לא כיבדו - לא פרגנו וכיוצ"ב. מה ההסבר בדברים?
קשה להסביר זאת. אך לפי דברנו אפשר להבין ולו במשהו, כי יסוד היסודות הוא תיקון המידות. זהו כל מהות התורה, וזהו הבסיס לה. "דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו, פרק י') - קדמה - כי הינה הבסיס לה. בלעדיה התורה היא עוד חכמה בשרשרת החכמות בעולם. אך לא! התורה - לשון הוראה היא - המשנה את האדם, המכווינה אותו ואת מעשיו. כל מעשי המצוות ניתנו לו לאדם לשם כך, ובראשם לימוד התורה הקדושה. אם הוא לומד את התורה וזו לא משפיעה עליו ולא משנה אותו - אינה מעדנת אותו, אינה משנה את גישתו, דיבורו אותו דיבור, היחס לזולת שלו לא השתנה, הוא מתגאה ומרגיש עליונות על חבריו וסביבתו... וכיוצ"ב, הרי שתורתו אינה תורה, אלא חכמה. היחס לזולת, כיבוד הזולת, וכל שאר המידות הינן חלק מארבעים ושמונה קניינים שבהם נקנית התורה. בלעדיהם התורה היא לא בגדר תורה לאדם. "חכמה בגויים - תאמין. תורה בגויים - אל תאמין". גוי יכול ללמוד תורה, אך זו אינה תשנה אותו. חסר לו להבין את קדושת התורה.
תלמידי רבי עקיבא, לפי דרגתם הם נתבעו על כך אשר היו צריכים להתבסס ולעבוד על היסודות הללו, ובימי הדין בין פסח לשבועות יצא הקצף נגדם בכל החומרה וללא שום הנחות. (כמובן שזה היה לפי דרגתם ונחשב כעברה פלילית וחמורה) - כי חסר היה בעצם לימוד התורה שלהם, כאשר זו הייתה צריכה להביא אותם לשלמות שכזו שהיו צריכים לכבד זה את זה. תורה שכזאת עם פגם כה מהותי מבחינתם, העמידה אותם במצב קשה מאוד בידי הדין הללו שבין פסח לחג השבועות.
ההבדל שבין העם המצרי, העמוני והמואבי לפי דברינו, תובן מצווה נוספת בתורה: "לא תתעב מצרי כי גא היית בארצו". לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (להתגייר). למה? "על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, (ביציאת מצרים) ואשר שכר את בלעם בן בעור לקללך...".
המצרים אשר עינו את עם ישראל במשך 210 שנים, בעבודות פרך, ברצח מאות אלפי ילדים, בעינוי אין סופי... - התורה אומרת לקבל אותם אחרי שלושה דורות אם מישהו מהם ירצה להתגייר. ואילו עמוני ומואבי לא. מדוע? כי עמונים לא הציעו לנו לחם ומים ביציאת מצרים, ומואבים (בלק ובלעם) שכרו את בלעם לקלל את ישראל, והיות והייתה על העמונים חובה להכיר טובה על שסבם לוט נהנה מאברהם דודו כאשר אברהם הצילו משבי ארבעת המלכים, וכאשר עשה אתו חסד רוחני וגשמי כאחד.
ויכולנו לשאול: הכיצד המצרים עדיפים למרות אכזריותם על העמונים והמואבים?
התשובה: כי מידת הכרת הטוב, הנה מידה מהותית - בסיסית, וכּפִיוּת טובה הינה פגם מהותי באישיות האדם. לעומת רשעותם של המצרים, שהייתה בגדר "פגם צדדי - לא מהותי בנפשם" - והיות והעמונים והמואבים הינם משוללים בבסיסם לקבל את האור הגדול של התורה הקדושה, הרי שמושג קבלת התורה לא שייך אצלם. בשונה מהמצרים, שגם אם עינו אותנו, הרי הם לא עברו על משהו מהותי ואינם משוללים בבסיסם לקבל את אור התורה, שהרי הפגם בהם אינו פגם מהותי אלא פגם צדדי אשר קיים בכל נברא.
טעם לאמירת פרקי אבות בימי ספירת העומר כבר בעת גילוי ה' למשה בהר סיני, אמר לו:
"בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" [שמות, פרק ג', פסוק יב'] ופירשו חז"ל: לא נאמר "תעבדו" כי אם "תעבדון" - בנו"ן רבתי ולא בכדי, ללמדך, כי ישנו קשר של ממש בין חג פסח לחג השבועות - שאם חג הפסח הינו חג הגאולה הפיזית - מארץ מצרים, מבית עבדים, הרי שקבלת התורה במעמד הר סיני בחג השבועות הייתה גאולה רוחנית. בין שני החגים מפרידים 50 ימים, כמניין אות נו"ן. וזה מה שנרמז לו למשה רבנו, כבר בתחילת שליחותו מאת ה'.
ולכן, זוהי הסיבה לכך שקוראים אנו בין פסח לחג השבועות, פרקי אבות, פרקים אשר כולם הם הכוונה לאדם לשיפור במידות ובדרך ארץ, כתנאי לפני קבלת התורה בחג השבועות. כי בין היציאה הפיזית בחג הפסח מעבדות לחירות לבין העבודה שב-50 הימים הללו וההכנה לקבלת התורה - יש להכין קרקע פורייה לקבלתה. כי חג השבועות בעיקרו הוא קבלה מחודשת של האורות שניתנו לעם ישראל ביום המיוחד הזה ולפי ההכנות של כל יחיד ויחיד מאתנו.
זה מה שהתורה מצווה בפרשת השבוע:
"ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" [ויקרא יח' ה'].
ומסביר החפץ חיים, שכמו הלב אשר הוא בסיס חיות האדם ובלעדיו אין חיים, שלא כמו חסר רגל או יד, כן כאן מצווה התורה שלפחות תשמור על הבסיס, שבת, כשרות, טהרה וכיו"ב ... ואז "וחי בהם" - ישנה הבטחה אלוקית לחיים טובים ומאושרים עוד כאן בעולם הזה, לפני השכר הנצחי בעולם הבא.
ערכי התורה הינם ערכים נצחיים, הבונים את האדם לאות ולמופת. החיצוניות הינה זרה להשקפת התורה. התורה היא כולה פנימית ונצחית. לכן, בבסיס של קיום התורה והמצוות, נזכור נא, כי הכל הולך למטרה אחת ויחידה והיא שלמות האדם.
