גסטרונומיה, אווירה ו..."חתיכות" <br>

בים המסעדות המצויות בארץ, רק מעטות מציעות, מלבד מעדני הקולנריה שלהן, גם "בונוסים" על-חשבון הבית: עיצוב יוקרתי, נוף מהמם, ואפילו... מצעד, בלתי פוסק, של "חתיכות צמרת". כזוהי, למשל, מסעדת "סיטרה" (רחוב רוזנבלום 8 בתל אביב), שבמתחם "סי אנד סאן" ה"איני", והממוקם אל מול חוף-ימה הצפוני של העיר-ללא-הפסקה.

כמי שמרבה לפקוד מסעדות, נדלקתי במיוחד על "סיטרה", הייחודית כל כך, שיש בידיה להציע רק את הטוב שבטוב. המסעדה, שבבעלות איש העסקים דודו בלו, בעצמו שף-צמרת לשעבר, מנוהלת כיום, ביד רמה, על-ידי השף הצעיר והיצירתי, בעל שאר הרוח הגסטרונומי, דודו אלמקיס, שיודע ליצור יש מאיין. מלבד מבחר המעדנים הרב שמציע התפריט שלו, יכול הסועד להתרווח, ברוגע ונינוחות, על כסאות בסגנון ניאו-קלאסי, מול מראות בנוסח לואי ה-14 התלויות מעל לבר, לצפות בלקוחות הלבושים בסגנון-לבוש של פריס הילטון וגם בנוף הפסטורלי של הים.

בוקר קוסמופוליטי

אז מה עוד צריך הבן-אדם, שמגיע ל"סיטרה" בבוקר יום אביבי, כשמצפים לו ארבעה סוגי ארוחת-בוקר עשירה, שמביניהם הוא יכול לבחור בין ארוחה ישראלית (שתי ביצים, סלט ירקות קצוץ, גבינות למיניהן, סלמון כבוש וזיתים); בין ארוחה טורקית (בורקס עם ביצה קשה ורסק-עגבניות, גבינת פטה, דג מתיאס, זיתים ומלפפון חמוץ); בין ארוחה איטלקית (פריטטה של פלפלים קלויים, אורגנו טרי ופרמזן, זוקיני, בצל מטוגן וגבינת צאן, גבינת פטה, סלט ירקות קצוץ, כרובית מטוגנת, סלמון כבוש וגראפה סטרגה); לבין ארוחה צרפתית (טוסט מלחם מתקתק, עם קונפיטורת-תות, קרם פרש ודבש, מוזלי גרנולה ופירות העונה). כל הארוחות מלוות במיץ טבעי וקפה, ומחירן נע סביב ה-50 שקל.

אנחנו הגענו ל"סיטרה" בצהרי יום שישי, שעה שכל ה"מי ומי" של המתחם היוקרתי ואורחים מבחוץ מפגינים נוכחות, כדי לראות ולהיראות: לחזות באופנה האחרונה של הלבוש, וגם בסתם אופנה צעקנית של צעירות מטופפות בנעלי-עקב הכי גבוה שאפשר, של צעירים "איניים", הנראים כאילו זה עתה חזרו מאקפולקו הרחוקה. כל שולחן פנוי, באולם הפנימי ובמרפסת הצופה אל הים, נתפס כהרף עין, כאילו פשט עליו הארבה.

קולינריה במיטבה

כיאה למסעדה, המשלבת סגנון ים-תיכוני עם סגנון אירופאי, מוצע לסועד מבחר עשיר של כל מה שרק ניתן להעלות על הדעת: מדגים ופירות-ים ועד בשרים ופאסטות. כמנה ראשונה הלכנו על השרימפס ביין - שפתיים ישק - וכמנה עיקרית על כבד-עוף, ברוטב מייפל מתקתק, כשבתווך שוחים להם, בהנאה מרובה, אין-ספור של אגוזי-קשיו, צ'ילי ומנגו, ולצידם מצע של בטטה כיד המלך, נימוחה ורכה. לחם האגוזים, שהוגש בצד המנה, רק השביח את טעמה.

כהרגלנו גם לגמנו מבירת ה"מאלט", האהובה כל כך עלינו, כשלבסוף בא הקינוח הייחודי ל"סיטרה": קוואטרו (רביעיה) של קדאיף, עם קרם מסקורפונה; קרם ברולה; מלבי, ומלבן עשיר של נוגט. לא דוגמיות, אלא צלחת נדיבה כיד המלך, כאילו כל רבעון מהקוורטט הזה היה מנה בפני עצמה. כדי שלא ליפול חלל, שטפנו את מאסת המתיקות האצילה הזאת בקפה אספרסו מר, שניחן בארומה עשירה. על התענוג הקולינרי הזה של הארוחה שילמנו סכום של 175 שקל, בתוספת תשר של 25 שקל, כהוקרה על השרות המהיר והאדיב כל כך.

אבל, מי שמוכן לוותר על תענוג החיכוך בכל ה"מי ומי", עם כל ה"הו הא", מוזמן לבוא בסתם יום של חול, ואז להתבודד, בשלווה סטואית, עם הנוף ועם משק גלי הים, כאשר תעריפי הארוחות העיסקיות נמוכים בכ-30 אחוז מארוחות סוף השבוע, וגם זה, מן הסתם, משהו.

רק הערה אחת לסיום: המוזיקה, המושמעת במסעדה הרוחשת, איננה זו של סיטרה חרישות ומעודנת, דווקא, הערבה כל כך לאוזן, אלא של "בום בום" רעשני ומונוטוני, שאוזנינו המפונקות כבר אינן אוהבות לשמוע. אבל, חוץ מזה מרקיז - הכל בסדר!