מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו

שרון ודובריו טוענים שוב ושוב, כי גזירת פינוי המאחזים אינה חלק מ"התן וקח" של מפת הדרכים, כי אם הבטחה נפרדת, עומדת בפני עצמה, שנתן שרון לבוש. ולכן, גם למרות שהערבים אינם מקיימים גם את מפת הדרכים, וגם אם הנייר הזה יתפוצץ לחלוטין - המאחזים ימשיכו להיעקר. והנה מתברר, שאת ההבטחה הזאת נתן לאמריקנים שמעון פרס, כאשר כיהן כשר חוץ מטעם שרון. איננו תמימים, וברור לנו שפרס לא היה יכול לתת הבטחה כזאת ללא הוראת, ולפחות הסכמת, שרון - אבל חזקה על החתרן הבלתי נלאה שהוא הוא שיזם את המהלך הזה.

האיש האיום הזה נשבע בכנסת, כאשר הכניס לנו את הסוס הטרויאני ששמו אוסלו, כי חס וחלילה - בשום אופן לא תהיה מדינה פלשתינית. הכניס את הסוס, ובמיסתרים חתר וחתר עד שגם שרון כבר מצדד היום במדינה פלשתינית. ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל ראתה הרבה טיפוסים אפלים קמים מתוכנו, עד כדי כך שחז"ל נתנו לפסוק בישעיהו פירוש שלא כהקשרו ובמקום "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", כלומר האויבים המהרסים הזרים יצאו מן הארץ, שמו את הדגש על "ממך" כמי שאומר: ממך, מעמך יצאו המהרסים והמחריבים - אותך. לנגד עיני, כל פעם שמשמיעים לי את הפסוק הזה - עולה דמותו של שמעון פרס.

עכשיו הוציא פרס חוזה על היישובים היהודים ברצועת עזה. ארב וארב, חתר וחתר מאחורי הקלעים, עד ששקל שהגיע הזמן לשלוף את הציפורנים כדי לטרוף את מפעל ההתישבות הנהדר הזה ולטהרו (מלשון "טיהור אתני") מיהודים. מה שאויב עושה לאומה מנוצחת, וגם אז נחשב המעשה הזה במשפט העמים לפשע נגד האנושות ולפשע בינלאומי - הוא רוצה שצבא הגנה לישראל יעשה לעמו שלו: צבאנו יהיה המהרס והמחריב על-פי הפירוש לפסוק הזה בישעיהו.

אמונתי איתנה, שפרס לא יזכה לראות בחורבן הזה, ולאחר שיום אחד עם ישראל יתפכח ויטעים אותו את מלוא הדחייה, הבוז והחרפה שהוא ראוי להם, הוא עדיין יראה את גוש קטיף ובנותיו פורחים ומשגשגים ועיניו כלות.

אתמול שלח פרס את מפלגתו לרצועה לסיור מתוקשר לעשות יחסי צבור לקמפיין ההרס והחורבן, קמפיין מלחמת אחים. היתה להם עזות המצח ללכת אל קורבנותיהם ולהיבנות מצרתם, אותה הם בעצמם זוממים להביא עליה, כמי שבא "לרחוץ בדמם". אין מעשה חצוף, שפל, מרושע ונקלה יותר. רבני יש"ע עשו את המינימום שניתן, ובאיפוק מירבי פנו אל מתנחלי הגוש שלא לקבל את מביאי-האסון, שלא לפתוח בפניהם את דלתותיהם.

אני אינני מבין, מדוע לא הפכו את הביקור הנבזי הזה להפגנת נגד: הלא מתי זוכים יישובינו לתקשורת אדירה כזו? מדוע לא לעשות להם כפרשת בלק שהם באים לקלל ואזי - אם לא לברך - לפחות הטלוויזיה תצלם דברים בגנותם של המהרסים והמחריבים? מדוע לא לנצל את ההזדמנות לשדר לעם ישראל באמצעות התרגיל של פרס - את הזעם שלנו, את הנחישות שלנו להתנגד עד קצה המותר במדינה דמוקרטית - כאשר שלטון מבצע פוגרום נגד אזרחיו ושולח את צבאו לעשות מעשים שדגל שחור מתנופף מעליהם?

ולהיפך: כאשר בגלוי, לעין השמש, ולתוך פרצופנו הם גם מגלים את הכוונה וגם עושים את כל ההכנות למחות את ישובינו מעל פני האדמה - ואנחנו מגיבים בנימוס, הגיוניים, עצורים ומתגוננים, מה זה אומר לזוממי המזימות ולעם שבסופו של דבר יחסו הוא שיקבע? זה אומר שאנחנו - שוב ישעיהו - "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", אולי מפני שגם אנחנו כבר שוכנענו כביכול שפרס צודק, ואולי מפני שתש כוחנו, או משום שאנחנו סתם חבר חלשלושים?

ראיתי את התמונות מן הביקור ברצועה: הקרבנות המיועדים קיבלו את מחריביהם בחיוכים, בנימוס, כמעט בהתנצלות. כעס, זעם טבעי, פשוט, רגש אנושי אלמנטרי - לא היה שם.

כפי שאין כבר זעם, בכל חלקי עם ישראל, ואצל משפחות קרבנות הטרור - קהות חושים מוזרה, פאסיביות שלא-מן-העולם-הזה, מעין השלמה פאטליסטית, שקנתה לה אחיזה בנפשות העם הזה. זו תופעה אשר כשלעצמה - גם בעם ישראל בכלל וגם בקרב ציבור יש"ע בפרט - מדאיגה עד מאד.

לכאן מתקשר סיפור פנטסטי שמצאתי באינטרנט. "Americans for Peace Now" (אמריקנים למען שלום עכשיו) מפרסמים בארה"ב מודעה זו:
"דרור אטקס, בן 34, נשוי, אב לשנים מסכן את חייו יום יום כדי לפקח על התרחבות ההתנחלות. אתם יכולים להשיג לו רכב משוריין למען צוות הפיקוח של "שלום עכשיו" וראשו דרור אטקס בשליחותם החשובה והמסוכנת.

למרות התקפות מתמשכות של פלשתינים נגד ישראלים, ולמרות איומים כלפיו מצד מתנחלים תוקפנים, דרור נוטש את ביתו הבטוח ומגיח לתוך הגדה המערבית עם שכפ"ץ בלבד, המקנה רק הגנה חלקית. במקום הוא עורך חקירה חיונית בזהוי מאחזים חדשים ותיעוד הרחבתן של התנחלויות קיימות.

ללא מאמציהם המתמידים של דרור וציוותו מעט מאד אנשים היו ערים להתפוצצות הבנייה בהתנחלויות מאז שאריאל שרון נעשה ראש ממשלה. דרור אטקס נוסע לחלקים בגדה המערבית, שם נהרגו מתנחלים על-ידי מארבים ועל-ידי יריות מתוך מכוניות חולפות, מקומות שאליהם רוב הישראלים לא היו חולמים ללכת בלי הגנה של טנק.

אנחנו חושבים שהוא לא צריך לסכן את חייו כדי לחשוף את המתרחש בשטחים. וכאן הגענו, כיצד אתם צריכים להשתתף. תרומתכם בסך 50, 100, 250 או 1000 דולר, בזמן הזה, תאפשר לנו להגיע למטרתנו ולאסוף 100,000 דולר להשיג מכונית משוריינת לדרור אטקס ולצוות הפיקוח שלו"...

כשאתה קורא את זה, אינך יודע אם לצחוק או לבכות. מה צריך אוהד שלום עכשיו באמריקה לחשוב על הערבים והשלום הנכסף עמהם, נוכח האמור במודעה הזאת על רציחותיהם? ואיך הקרציה הזאת, שלום עכשיו, יושבת עלינו וחיה על דמנו?

אותי, מכל מקום, גם האפיזודה הנלעגת הזאת מילאה - קודם כל - רגשות זעם. אינני מציע, כמובן, לעשות לאטקס הזה ולחבריו, הבאים אלינו כצוררים, שום דבר בלתי חוקי. אך גם במסגרת החוק, הלא יש אלף דרכים להביע בוז, זעם והתקוממות נפשית נוכח תופעת ההלשנה השיטתית הזאת שאין מכוערת ושפלה ממנה. אבל במחנה שלנו - אין קול ואין עונה.

אנחנו צריכים להתחיל לעבוד על עצמנו בקטע הזה, לשנות את דרכי התגובה שלנו. לפנינו מאבק קשה ומר, וכך אי אפשר להלחם.