המרי האזרחי יוצא לדרך...

נשים שהורגלו להיות "שם" - נתמכות סעד ללא מוצא, אלו שלעולם לא תהיינה בעלות מקצוע חופשי, בעלות נגישות סבירה לשוק העבודה, אלו שהמדינה נהנתה הנאה סדיסטית, שוביניסטית, לדחוק אותן במשך דורות לפינה הסטריאוטיפית של אשת השוליים, זו שאין הרבה דברים רעים שלא אמרו עליה - כל הנשים הללו מגיחות כעת. אחת אחת, רהוטות, מנוסחות היטב, מכירות את המציאות הכלכלית יותר טוב מכל גנרל בדימוס שמחליט על גורלן.

הרשימה הזו באה להכיר אותן, להוקיר אותן, לשאת את הקריאה שלהן כמה שיותר רחוק. הן הראי של כולנו והן התוצאה של קהות החושים המתנשאת החוגגת לה במסדרונות היהירים של שלטון הליכוד בישראל.

לפני חודשיים, סמוך ליום העצמאות, פגשתי שתיים מהן. רציתי אז לכתוב על אלו שלא הוזמנו להדליק את המשואה. לא כתבתי - והנה, הן מדליקות אותה עכשיו.

הנשים האמיצות, הגאות והחכמות שפגשתי, קוראים להן ג'ודי ושלומציון.

הראשונה, נכה ב-100%, אישה נמרצת ופעילה שבשום פנים ואופן לא ניתן להלביש עליה את עלילת הדם הנלוזה שמייחס האוצר למחאתן של החד הוריות - היא עובדת כל חייה, רק שאינה מקבלת על זה כסף. היא פעילה חברתית, עושה מעשים טובים, מנהיגה מלידה, אימא לילד מתבגר. את כל הדברים הללו היא עושה ממקום מושבה בכסא הגלגלים. והיא מגיעה איתו רחוק.

השנייה, אם חד הורית לשלושה ילדים, שלעיתים אינה מוצאת את חמשת השקלים הנדרשים לה לקבלת ארגז המצרכים מעירית רמת גן. ובכל זאת, באחת מפינות ביתה היא עוסקת באיסוף בגדים וצעצועים לנזקקים.

ג'ודי פעילה בקבוצת החד-הוריות ברמת גן כבר 12 שנה. מזה 6 שנים היא פעילה בפורום הארצי של החד-הוריות. הגרעין הרמת גני הקים ביחד עם שתי"ל את הגרעין הארצי.

היא גם פעילה בארגון הנכים. בשביתה הגדולה היא גרה באוהל ארבעה וחצי חודשים, התרחצה בלילות במקווה עם הילד, ישנה באוהל. מי מאיתנו הייתה עושה את זה עבור מאבק חברתי כלשהו, צודק ככל שיהיה? מי הייתה מוכנה לישון שבוע באוהל?

מאבק הנכים סימן את הירייה הראשונה במרי האזרחי. יותר ויותר אזרחיות קולטות פתאום שאין להן מה להפסיד.

שלומציון לא יצאה אז למאבקים, לא הגיעה לכנסת לוועדה לקידום מעמד האישה כשהוזמנה אליה, לא השתתפה במאבקים מתוקשרים כי איימו עליה בעבודה החלקית שלה, כשעוד הייתה לה כזאת. האיומים האלו כבר לא עובדים יותר - כי בלי כסף ועם ילדה בת 11 עם תסמונת נפרוטית חריפה, ילדה בת 9 וילד בן 7 - מי כבר יכול לאיים עליה? המצב יכול רק להשתפר, ועל זה היא נאבקת.

שלומציון עבדה בעיריית רמת גן. בעלה לשעבר, לא משלם מזונות אבל מסייע מדי פעם בקנייה כזו או אחרת של מזון או בגד לילדים. המזונות שנקצבו לה היו 5000 ש"ח. הביטוח הלאומי משלם לה 2000 ש"ח. וזה הולך ויורד. המשרה בעירייה הכניסה לה 1500 ש"ח. היא רצתה מאוד להגדיל את אחוזי המשרה, אבל מדינת הרווחה לא ממש פועלת לרווחת תושבותיה - הגדלת המשרה פרושה צמצום דרסטי של תשלום המזונות. והילדים צריכים לאכול. שלומציון מסתובבת בטירוף במשרדים השונים, מנסה לגרד קצת עזרה. כעובדת עירייה לא נתנה לה אחת, אלונה, להיכנס לראש העיר. כל מה שהיא רצתה זה הנחה משמעותית על המועדונית והחוגים. אחרי הרבה מאמץ הצליחה שיורידו לה חוג מ-110 ש"ח ל-85 ש"ח. לעג לרש במשפחה שאין בה כסף לאוכל. הקיץ התחיל והילדים רוצים סנדלים. אין. פעם היא ישבה במסדרון של משרד השיכון ובכתה. המזכירה עברה במסדרון וסיננה לשוטר - "מה, עוד לא סילקת אותה?".

גם ארגזי מצרכים מהעירייה לא רצו לתת לה בהתחלה. המצב על הקרשים, אבל העירייה קשוחה. כי - תתפלאו - יש דרוג, יש מצבים קשים יותר. המוסדות בישראל, ככה זה נראה, אוהבים רק נשים על ארבע, כאלו שהתחננו הרבה, השפילו את עצמן הרבה, הושפלו הרבה. האם זה מה ש"עושה את זה" לאגו המוסדי? אי אפשר, כנראה, להפטר מדימויי הפטריאכליה.

בסוף שלומציון ניגשה לרוני פרומן ממועצת עיריית ר"ג ובצ'יק צ'ק סודרו לה ארגזי מצרכים וחוגים בעשרה שקלים. אחרי כן פנה אליה פתאום העובד הסוציאלי בכעס - "למה לא באת לקחת ארגזים"?
זה נותן לנו אינדיקציה לקטנותו של הממסד המענה - כי תמיד יש מישהו חזק ממנו, שעושה לו את מה שהוא עושה לאחרים.

ג'ודי, יש לה דווקא ניסיון אחר עם ראש העיר. ג'ודי הצליחה לעבור את מחסום המזכירות ומאז המחסום לא קיים. ראש העיר מצטייר בעיניה כאדם חם, אמפטי ועוזר. ג'ודי חולה בדלקת פרקים קשה מגיל 15. זה גם פגע לה בלב. אישה יפה, מצודדת, עם מבט ישיר וחזק בעיניים. פעם, עם הנכות והכל - העיפו אותה בחצות מהבית. בשבע בבוקר היא הייתה בפתח לשכתו של ראש העיר. הוא נתן לה להיות 3 חודשים בכפר המכביה, החזיר אותה לדירה וסייע בשכר דירה. היא קבלה את הדירה לכל חייה.

גם ג'ודי וגם שלומציון מספרות שיש לרווחה "קריטריונים" - אם את לא זונה, נרקומנית או מקרה של חורבן אישיותי קיצוני, את לא עומדת בהם.

מדינת הרווחה שטוענת היום נגד שכבות המצוקה שלה, כאילו הן פרזיטיות וחולבות את תקציבי המדינה - לא מאפשרת להן להיחלץ משם. הרבה סיוע ניתן ברצון למי שלעולם לא יצאו ממעגל הסיוע, ואילו אלו שיכולות להיחלץ משם עם קצת עזרה - שוללים מהן את העזרה הזו.

שתי הנשים היפות האלה לא מוכנות להראות רע רק כדי להתאים את עצמן לאימג' של אמהות חד הוריות משכבות מצוקה. הן לא תכנסנה לנו לדימוי הסטריאוטיפי ובמפורש לא תעשינה לנו "חיים קלים" ע"י זה שתגלושנה לשולי התודעה שלנו. הן זקופות, חזקות, למודות סבל ומאבקים - וההישרדות שלהן היא ניצחונן הגדול. שלהן ושל ילדיהן, שזוכים למיטב החינוך שניתן לקבל באותם תנאים אובייקטיביים.

שלומציון מציינת שהיא תמיד תראה טוב, כי היא חשובה לעצמה. אם היא לא תהיה ולא תזקוף גב - הכל ייפול. "כל החיים שלנו זה בחירות קשות, פחות או יותר", היא אומרת. "יש מצבים שאם לא מחליטים, הרגע לא חוזר". אז היא לא מצטערת על שום החלטה, וודאי שלא על ההחלטה להתגרש. עם כל הקשיים - היא למדה על עצמה הרבה דברים כאישה, כאימא, כבת אדם. היא התחילה לכתוב סיפורים ושירים. היא גילתה שהיא יכולה לצחוק, שהיא אישה מושכת, שהיא לא מטומטמת כמו שבעלה ניסה לומר לה בשנים של אלימות מילולית. בלי הקשיים, היא לא הייתה מתפתחת לאישה שלמה ומחוברת כל כך. ג'ודי מהנהנת בהסכמה.

ג'ודי - פשוט אוהבת את החיים. אין לה טענה ממשית אליהם - היא מדגישה שאם ישימו את ה"חבילות" של כולנו בתערוכה על הקיר, בסוף כל אחת שתבחר את החבילה שלה.

היא מאמינה שאם אנחנו מעמידות יעדים - אנחנו מגיעות אליהם. "אנחנו נותנות בסיס בריא לחיי הילדים שלנו עם כל הקושי והמכשולים שבדרך ורואות את האור בקצה המנהרה".

אני, כאימא חד הורית שנאבקת על הקיום היומיומי שלה, מחיתי דמעה של התרגשות והתפעמות. יצאתי מהן מחוזקת.

לסיום, בקשתי מהן להכתיב לי, כל אחת, טקסט משלה להדלקת המשואה. במבט עכשווי, הייתי מוסיפה - משואת המרי האזרחי.
והנה הוא:
שלומציון:
אני, שלומציון ארגמן, בת לילך ואורי פטולסקי, בת 34, גרושה, אם לשלושה ילדים, מדליקה משואה זו כמודל לחיקוי לאנשים שקשה להם אפילו יותר משקשה לי, כי אני בוחרת לראות את הצד החיובי של החיים".

ג'ודי:

אני, ג'ודי דון, בת זמרלדה ופנחס סעדון, מדליקה משואה זו כאחת שלוחמת ומאמינה במה שהיא עושה, לוחמת למען חד הוריות וזכויותיהן והנכים וזכויותיהם במשך שנים, מקום שני במפלגת להבה (שוויון הזדמנויות בחברה הישראלית), למען המאבק של כולנו לחיים אנושיים".

ג'ודי ושלומציון חיות בפאתי רמת גן, מסייעות אחת לשניה ולאחרות, נאבקות מאבק אישי וציבורי, ושום פקיד אוצר לא יצליח להפוך אותן לסטריאוטיפ של מצוקה שניתן להתעלם ממנו. הן על המפה.

הילדים שלהן הם המבוגרים של מחר, והם יזכרו היטב איך חיתה אימא שלהם ומי התעמר בה בדרך.

חומר למחשבה לביבי הזחוח והשבע, לסילבן שלום ששכח מאיפה הוא מגיע, לשרון שאין פיו וליבו שווים, לפקידי האוצר היבשושיים ונטולי המעוף והדמיון.

ועם כל הנשים הצועדות היום לירושלים - מסתבר שכולנו על המפה.


__________________
פורסם לראשונה ב- www.haderech.co.il