אדוני ראש הממשלה, שרים נכבדים,
היום אתם מתבקשים לקבל החלטה קשה, אולי מהקשות שקיבלתם אי פעם. האם לאשר את עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה, אם לאו.
אני מרשה לעצמי לפנות אליכם בשמם של אודי גולדווסר ואלדד רגב, מהמקום בו הם נמצאים, כיוון שאני עצמי הייתי שם.
שמונה חודשים הייתי בשבי הסורי, במלחמת יום הכיפורים ולאחריה. שמונה חודשים קשים מנשוא, שארבעה מתוכם הייתי בבידוד, בצינוק, עברתי חקירות ועינויים קשים, הן פיזיים והן נפשיים. אבל בכל רגע ורגע ידעתי בכל מאודי שמדינת ישראל, ששלחה אותי לקרב, תעשה כל מאמץ כדי להשיבני.
כאשר נפלתי בשבי איש לא ידע מה עלה בגורלי והוכרזתי כנעדר. חודש ימים לאחר נפילתי בשבי קיבלה אשתי מכתב רשמי, ממשרד הפנים של מדינת ישראל, ובו הודעה על מותי. אינני יודע מי החליט על מותי ומה היו הנתונים שבידיו. רק במקרה נודע שבוע לאחר מכן שאני בשבי, שאם לא כן ייתכן שההכרזה על מותי הייתה יכולה להיות גזר דין מוות עבורי.
כך הוא לגבי אודי גולדווסר ואלדד רגב. אינכם יודעים אם הם חיים או מתים.
בודאי תקבלו היום לידיכם את המידע המצוי בנושא ותשמעו את הערכותיהם של אנשי המודיעין. אולם, אלה הערכות בלבד. וכפי שטעה מי שהכריז בנובמבר 1973 על מותי, כך גם הערכות אלה עלולות להיות מוטעות. החלטה שלא להחזיר את אודי ואלדד עכשיו עלולה להיות גזר דין מוות עבורם! עליכם מוטלת החובה לאפשר להם לחזור ולחיות, גם אם יש ספק בליבכם אם עודם בחיים אם לאו.
אין זו חובתכם כלפיהם וכלפי משפחותיהם בלבד. זוהי חובתכם המוסרית כלפי כל הלוחמים הנשלחים לקרב, כלפי הצעירים העומדים בימים אלה לקראת גיוסם לצה"ל. עיניהם נשואות אליכם והם שואלים: אם גם אני אפול בשבי, האם תעשה מדינתי כל שאפשר כדי להשיבני?
אני קורא לכם, אדוני ראש הממשלה, רבותי השרים: השיבו את אודי ואלדד הביתה! אל תהרגו אותם.
בכבוד רב
אורי שחק, פדוי שבי
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
