נושא עסקות הטיעון הוא נושא שמעסיק אותי מזה זמן רב, עוד מהימים בהם הייתי אני עצמי קורבן לגבר אלים (מי שהיה בעלי), עוד מהזמן שבו ישבתי במקלט לנשים מוכות עם שלושת בניי הקטנים, עוד מהזמן שראיתי עד כמה המדינה שלי, שאני כה אוהבת, הולכת לקראת הפושעים שלה על חשבון קורבנותיה - באמצעות מנגנון אכיפה חלש, באמצעות מנגנון חוקתי מעוול, ובאמצעות מנגנון סעד ורווחה המנציח חולשה ומעודד פשיעה...
בהיותי אישה חזקה שהבינה בדרך הקשה על בשרה מה נכון לעשות, הבנתי כבר אז כי להימלט מבעל אלים היה הדבר הנכון. בנוסף, היה עלי להימלט גם מהתערבותה של המדינה בענייניי - ובהקדם האפשרי.
כל עוד מטרתי הראשונה הייתה לשקם את חיי - נדרשתי למעשה להיפטר מציפורני הרשויות ומ"טיפולן" בי ובילדיי. עיקר חששי היה ממנגנון שיתוף הפעולה שבין הרווחה לבין בית המשפט. כל זאת תואר בהרחבה בספרי האוטוביוגרפי "כלה ונחרצה" (ספריית פועלים הקיבוץ המאוחד), ולא כאן המקום לפרט.
גם את הצדק, מטרתי השנייה, השגתי באמצעות אותו רעיון של "הימלטות מהרשויות". עם העובדות אין להתווכח: את הצדק השגתי רחוק מאוד מהזירה המשפטית ורחוק מעיניהם של העובדים הסוציאליים.
עונש מצחיק
כך או כך, כתבתי רבות על עסקות הטיעון, הן בספריי והן במאמרים פובליציסטיים. לכאורה, אמרתי את כל שהיה לי לומר, נימקתי כל שהיה לי לנמק, טענתי מפה ומשם ואין מה לחדש...
אלא שידיעה אשר קראתי זה עתה, בדבר החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב לחייב גבר שסחר בנשים לפצותן בסך של 100,000 ש"ח עוררה מחדש את סוגיית עסקות הטיעון.
מתברר כי אותו סוחר נשים הורשע בפלילים במסגרת "עסקת טיעון" עם המדינה. אינני מכירה את נסיבותיה של אותה "עסקה", אך עצם הרשעתו בפלילים והמאסר המצחיק שנגזר עליו בפועל (שנתיים מתוכן לבטח ינוכה שליש), סללה בפני שתי הנשים שהיו קורבנותיו את הדרך לתבוע אותו בתביעה אזרחית שבו הן התובעות, הן ולא המדינה, הן המקבלות מעמד של צד בבית המשפט, הן הטוענות באמצעות עו"ד, הן ולא המדינה.
האינטרסים שלהן ולא של המדינה הובאו בחשבון ובעקיפין - הן יצרו מצב שגם אינטרס המדינה, בבחינת אינטרס של שאר הקורבנות ושל הקורבנות הפוטנציאליים - בא לידי ביטוי ומיצוי.
וכך, בעוד שהמדינה קצבה את עונשו של סוחר הנשים במסגרת "עסקת הטיעון" וגזרה עליו קנס מגוחך בסך 15,000 ש"ח לכל אחת מהנשים, הרי שבמסגרת תביעתן האזרחית של הנשים - נגזר עליו לשלם פיצויים על סך 100,000 ש"ח - לשתיהן.
כך, במסגרת תביעה אזרחית, פרטית, כשהמדינה אינה צד בעניין, הצליחו הנשים לממש זכויותיהן טוב יותר מאשר במסגרת התערבותה של המדינה.
נכון, לו לא הייתה המדינה מגיעה ל"עסקת הטיעון" וסוחר הנשים לא היה מורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות, וסרסרות למעשי-זנות - התביעה האזרחית לא הייתה יכולה להסתמך על ההרשעה ולא הייתה נסללת דרך מלך זו לאותן נשים לתביעה במסגרת ההליך הפרטי/האזרחי.
המסקנות יכולות להיות מעודדות ומתסכלות כאחד - תלוי כמובן בנקודת המבט. עדיין אני סבורה כי השימוש הרחב שעושה המדינה בעסקות טיעון הוא לרעת הציבור, ועדיין אני סבורה כי מדינת ישראל הופכת את עצמה ל"גן עדן" לפושעים - בין היתר בשימוש המופרז שהיא עושה בעסקות הטיעון, אולם במסגרת מורכבות העניין (שלא נידונה כאן) ראוי לחדד דברים מספר:
פרשה זו יכולה ללמדנו, ובעיקר את הקורבנות, עד כמה חשוב לא להיכנע, לא להתרפס ולא לוותר למי שפגע בנו.
במילים אחרות, לא מומלץ להסתפק ולסמוך על "הטיפול העדין" של המדינה בפושעיה ובאסיריה, באלה ההופכים לפרויקט השיקום שלה עוד בטרם מישהו בכלל העיף מבט על שיקום קורבנותיהם.
עוד חשוב לקורבנות להבין כי מיצוי זכויות הוא הרבה מעבר לעניין של הישרדות גרידא, וכי בכוחה של הזירה המשפטית, אם היא מנוהלת נכון - להביא לכדי ניצחון. על חשיבותו של הניצחון אין צורך להכביר במילים, במיוחד לא כלפי מי שהיה קורבן.
זאת ועוד, אם כבר יצא הגבר האלים בזול ממעשיו הנפשעים בעזרת עסקת טיעון, אז לפחות ראוי שהעונש שלו יושלם באמצעות ההליך האזרחי, אשר כפועל יוצא ממנו מקבל(ת) הקורבן פיצוי חלקי/סמלי לנזקו/ה.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
