"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו. כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם" ירמיהו ל' א].
הכותרות ממשיכות להטעות באותיות של קידוש לבנה: "ושבו בנים", כאילו שתי מילים אלה הן אומנם חלק מאותה נבואת הנחמה המרגשת; אך לא, שתי מילים אלה הוצאו מתוך הקונטקסט כדי לשרת מטרה דמגוגית פוליטית ואולי הן עדות לבורותו של הכותב.
למה הדבר דומה? לגימיק מכירות בסופרמרקט שראינו לפני שנים אחדות. בעוברנו ליד המדפים של חומרי הניקוי, צדו עינינו מגשי אלומיניום חד-פעמיים המוצאים למכירה תחת הכותרת: "מגש הכסף".
אנו רואות בזה חילול הקודש. זהו גימיק זול ומבזה העושה שימוש בלשון קודש לצרכי חולין שבחולין. יוצרו של הגימיק הזה לא נרתע מן השימוש בקודש קודשי האומה כדי לעודד את צריכת אותן תבניות אלומיניום. הוא חצה קו אדום תוך שימוש ציני ומניפולטיבי וניצול התת-מודע הקולקטיבי הלאומי לצרכי השוק.
והנה, אותה תופעה, אותו שימוש ציני שיש בו מן הונאת הציבור, מן הטיוח, מן ההתכחשות לאמת הקשה, ומן הניסיון לסמא את עינינו - וכל זאת לצרכי מס שפתיים פוליטי כאילו הצליחה המנהיגות להביא להישג מדיני, כאילו יש סיבה לשמחה:
ע ל מ י א ת ם ע ו ב ד י ם ? !
איזה בנים בדיוק שבו?
האם הם אלה שיצאו?
אלה שחסרו לנו שנתיים?
אלה שלבואם ייחלנו?
אלה שלבואם התפללנו?
האם אלה הגברים הנפלאים, הבנים, הבעלים, מלאי הכוח, מלאי התבונה... החיים?
לא.
מי שחזרו הם עוד מגש כסף, אמיתי.
הם עוד עקודים על מזבח הניסיון הלאומי לקיים את חיינו בארצנו.
לא קול ברמה נשמע, רק בכי נהי תמרורים.
כשיחזרו חטופים, נראה אנשים שבורים גופנית ונפשית; סינוואר ימשיך להחזיק חלק מהחטופים ...
