המתבונן בכותרת המשנה של המאמר יהא זה טבעי שיחשוב כי מדובר בציטוט מתוך דברים שנאמרו ע"י אחד מאנשי התקשורת בימינו, אך למרבה הפלא לא כך הוא הדבר, שכן הדברים הינם ציטוט מדברי הנביא ישעיהו (ישעיה, א', כ"ג), אשר מתח ביקורת חריפה על ההנהגה והשלטון בתקופתו. דומה, כי בכל הקשור לנגע השחיתות, מה שהיה בתקופת הנביא ישעיהו - הוא שיהיה, ואין כל חדש תחת השמש.
יש הסוברים, כי שחיתות מתבטאת אך ורק בעשיית מעשים בלתי חוקיים, הנגועים לא אחת גם בהשחתת המידות, אך זהו רק פן אחד של השחיתות. הפן האחר של השחיתות מתבטא בכך שאנשים כשרים והגונים לא יוצאים חוצץ נגד השחיתות, ובהתנהגות פסיבית זו מאפשרים לאנשים המושחתים לחשוב שיש לגיטימציה ציבורית למעשיהם הנקלים.
כאשר הנביא ישעיהו מכנה את השרים כ"חברי גנבים", אין בדבריו האשמה כי השרים הם הגנבים. די בכך שהם חברים של הגנבים על-מנת שניתן יהיה לתלות את האשמה גם בצווארם, שכן הואיל ונוח להם מהגניבה (ולעיתים הם אף חולקים בשלל הגניבה) - הם נתפסים בחטא הגניבה.
השחיתות דומה לסם. ככל שהיא מוטבעת יותר ויותר בטבע האנושי של האדם, כך הסיכוי להתרפא ממנה הולך וקטן. אשר על כן כאשר מצווה התורה, בספר דברים, להרוג את כל תושבי העיר הנידחת - עיר שתושביה הודחו לעבוד עבודה זרה - ולשרוף את העיר ואת כל שללה, נאסר על האדם ליטול לעצמו מרכוש העיר והתורה מבטיחה "ונתן לך רחמים ורחמך", ומדברים אלו ניתן ללמוד שני דברים:
ראשית- ההשחתה הינה התנהגות פסולה מתחילתה ועד סופה, ומשום כך גם אם על-פניו נראה שיש בה הבט טוב כלשהו, כדוגמת מושחתים אשר עושים מעשי צדקה ובכך מנסים לכסות על מעשיהם הרעים ולהרחיקם מאור הזרקורים, אין הדברים נכונים כלל ועיקר ומשום כך אסור ליהנות מרכוש העיר הנידחת;
והדבר השני - הריגת כל יושבי העיר הנידחת ושריפת העיר (על כל רכושה) הינם מעשים משחיתים, אשר עלולים להשחית את הטבע האנושי של האדם, וזאת על אף שהדבר נעשה בציוויו של בורא העולם. אשר על כן, התורה מבטיחה למי שיפעל לפי הקודקס של בורא העולם ויהרוג את כל יושבי העיר הנידחת, כי השחיתות לא תדבק בו לעולם, שכן בורא העולם ייתן לו "רחמים ורחמך".
בפירוש האור החיים על התורה, אשר נתחבר ע"י רבי חיים בן עטר, מבאר שהכתוב השתמש פעמיים בשורש "ר.ח.ם" ואמר "ונתן לך רחמים ורחמך", על-מנת להבטיח לאדם שעל אף שהשחתת כל העיר הנידחת תוליד בנפשו את מידת האכזריות, ימשיך ה' ליתן לו את כוח הרחמים כדי "לבטל את כוח האכזריות" שנולד בו מכוח המעשה הקשה.
אחת הדרכים למיגור נגע השחיתות הציבורית שפשה במחוזותינו יכולה להיעשות באמצעות אמירת דברי תוכחה נוקבים נגד השחיתות, וכנגד המשחיתים, ואולם על-מנת שהציבור השומע את התוכחה יקבל את הדברים, חובה על המוכיח להיות נקי מכל רבב בעניינים שבהם הוא מוכיח, שאם לא כן יאמר לו חברו "כל הפוסל - במומו פוסל" ו"קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים".
חז"ל מתייחסים בחומרה רבה לאנשים שיש בכוחם למחות באלו שסרו מדרך הישר, אך בשל נימוקים שונים, כדוגמת צניעות מזויפת (אינם סבורים שהם ראויים להוכיח) ופחד מלשלם מחיר אישי כבד (פיטורים מהעבודה וכד'), נמנעים מלעשות זאת. כך מובא בגמרא במסכת שבת (נד, ב), שכל מי שיכול למחות באנשי ביתו ולא מחה - נתפס על אנשי ביתו (נענש על עבירות שבידן), באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו.
דוגמא רעה
הדברים חמורים שבעתיים כאשר הנמנעים מאמירת דברי תוכחה הם מן הצד האחד מנהיגים ושרים, שהציבור ירא מפניהם ומשכך מציית לדבריהם, ומן הצד האחר אנשים בעלי יכולת השפעה על המנהיגים והשרים, אשר ביכולתם להוכיח גם את הנושאים במשרות הרמות כאשר הללו עושים שימוש שלא כדין בכוח שהוענק להם, ומנצלים לרעה את מעמדם.
יתר על כן, כאשר המקורבים לאנשי השררה והשלטון נמנעים מלקיים את מצוות התוכחה, חטאם גדול אף יותר, שכן ביכולת המנהיגים להשפיע ולעצב את מערכות השלטון באופן הראוי, אך משאין הם פועלים כן נמצא שהציבור מקבל דוגמא רעה מהמנהיגים וסוטה מן הדרך הישר, וקלקלת המנהיגים והציבור תלויה בצווארם של אלו שיכלו להוכיח את המנהיגים ולהחזירם למוטב, אך נמנעו מלעשות כן.
על-מנת להמחיש את החומרה הרבה שיש במעשיהם של הנמנעים מלהוכיח את אנשי השלטון והשררה, למרות שביכולתם לעשות כן, ניתן ללמוד מהסיפור המובא בגמרא במסכת שבת (נה, א). כידוע, מנהיג היהודים בגלות בבל היה מכונה "ריש גלותא" - ראש הגולה. ראשי הגולה קיבלו כוח רב מאת השלטון במדינה על-מנת להשליט סדר בתוך הקהילה היהודית, ובגמרא מסופר שלרבי סימון היו קשרים עם אנשי ראש הגולה, ומשכך ביקש ממנו רבי זירא להוכיחם על מעשיהם הרעים. רבי סימון השיב לו, כי הואיל ואנשי ראש הגולה לא יקבלו את התוכחה, אין טעם להוכיחם.
רבי זירא לא קיבל את דבריו, ואמר לו שגם אם לא יקבלו את דבריו, שומה עליו להוכיחם, שכן על אף הכלל שאין אלוקים חוזר בו מהבטחה טובה שהבטיח, יש לדבר חריג כאשר מדובר באנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ונמנעו מלעשות כן, וכפי שקרה בעת חורבן בית-המקדש, כאשר בתחילה אלוקים גזר שרק הרשעים ייענשו, אך לבסוף גם הצדיקים נענשו, עוד בטרם נענשו הרשעים, מן הטעם שהיה בידם למחות ולא מיחו, וזאת למרות שהיה ברור שלו היו מוכיחים - הציבור לא היה מקבל את הדברים.
כפי המובא בגמרא, יש הנמנעים מלהוכיח תוך שהם חושבים, כי הדברים ייכנסו אצל השומעים באוזן האחת ויצאו מן האוזן השניה, ועל כך ראוי להביא את הסיפור הידוע המסופר על ר' ישראל מסלנטר, המכונה "אבי תנועת המוסר" (מגדולי הרבנים באירופה במאה ה-19), אשר באחת ההזדמנויות הוכיח את קהל עדתו במשך שעות רבות, עד שבשלב מסוים קם אחד מהנוכחים ואמר לו, כי אין טעם בדברי התוכחה, שכן הדברים נכנסים באוזן אחת ויוצאים מהאוזן השניה. ר' ישראל החליט באותו רגע לסיים את דבריו, ואמר כי הוא האריך הרבה בדבריו הואיל וחשב שהדברים לא נכסים כלל לאוזניים של השומעים, אך משהתברר לו שהדברים נכנסים באוזן האחת ויוצאים מן השניה, יש לו תקווה שמא יישאר משהו גם בפנים...
אכן, אין כאן דברי תוכחה לאנשים ספציפיים, וגם לא ניתן לזהות למי התכוונו בדברינו, אך ככל שלמי מבין השרים, חברי הכנסת והעיתונאים הרבים יהיה ספק האם הדברים מכוונים כלפיו, נאמר לו לאלתר כי אכן אליו הייתה כוונתנו.
סוף דבר: שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור ועיתונאים - אל תדמו בנפשכם כי יחול שיפור במעמדכם ככל שפיכם ייאלם דום למשמע ומקרא סיפורי שחיתות, כי אם החרש תחרישו בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ממקום אחר באשר "עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפיים יגיד דבר" (קהלת, י', כ'), ואתם תחשבו כשותפים לדבר עבירה ופועל יוצא מכך הוא שמעמדכם ויוקרתכם המקצועית ייפגעו באופן קשה.
