זעקתו של יוסף אונגרפלד

איש לא ציפה שבית המשפט העליון יזכה את יוסף אונגרפלד שהעליב עובד ציבור.

אבל היה צפוי שבית המשפט לפחות ינסה להתמודד - ביושר - עם העובדה שדברי העלבון של אונגרפלד נפלטו מריאותיו בזעקת כאב.

יוסף אונגרפלד היה משוכנע שחוקר משטרתי טיפל בעניינו תוך משוא פנים לטובת אנשים שניצלו את בנו המוגבל וגנבו ממנו כספים.

כדי כך היה אונגרפלד משוכנע בצידקתו ובעוול שהחוקר המשטרתי גרם לו, עד שהכין כרזה ובה כתב שהשוטר הנ"ל משתף פעולה עם עבריינים וכי המשטרה לא צריכה תפוחים רקובים בקירבה.

שבוע שלם ישב אונגרפלד בחצר תחנת המשטרה ולידו הכרזה - למען יראו אותה כל הבאים בשערי התחנה.

אין ספק: אונגרפלד העליב קשות את השוטר עובד הציבור.

אבל זו לא הייתה סתם העלבה לשמה: שהרי הייתה זו גם הפגנת מחאה בת שבעה ימים תמימים.

ולא סתם הפגנת מחאה הייתה כאן: הייתה זו הפגנה במשמעותה העמוקה והנאצלת ביותר. כי יוסף אונגרפלד לא הסתפק בסתם ישיבה בטלנית בחצר תחנת המשטרה: הוא ישב במשך שבעה ימים רצופים, ליד הכרזה, ושבת רעב.

השופטת אילה פרוקצ'יה, שכתבה את פסק הדין, ניתחה באריכות ובאופן מרשים ביותר את העבירה הקרויה העלבת עובד ציבור. פסק דין בנוי לתלפיות ממש.

נכון, בפתח פסק הדין מתייחסת השופטת לעובדה שאונגרפלד שבת רעב. אבל היא עושה כן כאיזכור עובדתי בלבד, ובהמשך הדברים הארוכים העובדה הזו נשכחת לחלוטין, והשופטת אינה מייחסת לכך משמעות כלשהי.

ובפרק הסיום של פסק דינה מלקה השופטת את אונגרפלד כהנה וכהנה על שכך עלב בשוטר עובד הציבור. היא חוזרת ומתארת פעם ועוד פעם כיצד עמד אונגרפלד בפתח תחנת המשטרה במשך שבעה ימים תמימים, ולידו הכרזה המעליבה עד כדי ביזוי והשפלה וגרימת "נזק למערכת המשטרה כולה".

אבל מדוע, לצד הדברים הללו, אין השופטת מאזכרת או מייחסת משמעות כלשהי לעובדה שאונגרפלד עשה את שעשה כמחאה תוך שביתת רעב?

האם השופטת פרוקצ'יה באמת סבורה שעבירה היא עבירה היא עבירה, ויש להתעלם לחלוטין מהעובדה שהנאשם ביצע אותה כמחאה ובמצב של שביתת רעב?

הרי גם השופטת פרוקצ'יה לא תכחיש שקיים הבדל בין מעליב המפיץ כרזה מעליבה כנגד עובד ציבור ונותר ספון ושבע בביתו, לבין מעליב שעומד ליד כרזה כזו ושובת רעב.

ובכלל, כיצד יש להגדיר את הסיטואציה של אונגרפלד בפתח תחנת המשטרה? האם הייתה זו סיטואציה של העלבת עובד ציבור, או שמא הייתה זו גם - אולי בעיקר - שביתת רעב? הרי האותיות שעל הכרזה נכתבו בדם ליבו של אונגרפלד.

ושוב, גם אם היה מקום להרשיע את אונגרפלד בגין העלבת החוקר המשטרתי - היה מקום, לצד דברי התוכחה הקשים, לייחס משמעות כלשהי לעובדה שהאיש עשה את המעשה הלא יכופר הזה כשהוא מענה את נפשו ברעב.

כי גם השופטת פרוקצ'יה יודעת שפסק דין אינו אך ורק מעשה מרכבה של נוסחאות משפטיות יבשות.