יושבים בבית ושותים תה

אתחיל בכך שלדעתי אריאל שרון הוא חייל מספר אחד של ישראל. אני עושה זאת מפני שאני רוצה לצרף את המילים האלה לאיחולי רפואה שלמה לו, הנובעים מרגשי צער על מחלתו הקשה. חבל שלקראת סוף הקריירה שלו הוא קילקל והחריב את מה שהוא עצמו ראה כיסודות מדינתנו, ושהתנתק בעוד אנחנו שקועים בבוץ.

הרי הוא עצמו טען פעמים רבות שההתיישבות בשטחים, לא ה"כבושים" אלא באלה שהם שלנו על-פי זכות הירושה, היא חולייה הכרחית במערכת הביטחון שלנו, וציין ממש את שמות היישובים שהוא פירק בדחפור, ובכך הרס את נקודות המשען של הגנתנו מפני האויב הקטלני. הוא "מעד בלשונו" כאשר כינה את השטחים "כבושים" - תרמית ומעידה בקנה מידה כזה שלא הרשה לעצמו אפילו רבין, אשר לא התבייש לבצע למחרת היום בדיוק את ההיפך ממה שהצהיר יום קודם.

לא קושרים לעמוד הקלון מיליונים

הרי היה זה אותו אריק, שגינה את המהלך חסר התבונה של ברק להניס את צבאנו עטור הניצחונות מלבנון כשמכנסיו מופשלים, לקול צחוקו ולעגו של העולם כולו. ואיך שמחו אויבינו ב"אוטונומיה", כאשר ראו שבלחץ ראוי, מַפנים הטנקים הישראלים את חוטמיהם ובורחים כמו שפנים. אנחנו לא האמנו, אבל כך זה קרה. מעזה ברחנו בחרפה וברעש גדולים עוד יותר, לשמחתה של כל "האנושות המתקדמת".

במו ידיהם של נערים-חיילים, שאותם עירבנו בתועבת הטרנספר העצמי, הבאנו את חמאס לשלטון. במו ידינו עשינו את המעשה המסוכן ביותר העולה על הדעת: חמושים עד השיניים הפנינו את גבנו אל האויב, שכלֵי נשקו ההתקפי היו אולר ומערוך.

מי אשם? השאלה הזאת, האופיינית לבני רוסיה, ראוי לה שתישאל גם מחוץ להיסטוריה הרוסית.

תמיד ובכל מקום נהוג לחפש את התשובה לשאלה הזאת בתוך חוג אנשים מצומצם. היתר נחשבים מבצעים פסיביים: צבא בפיקודו של גנרל גרוע, עם שנפלו בחלקו כמה מנהיגים כושלים. כאשר עם שלם, כל עם, נופל למערבולת מסוכנת או שוקע בבִּּצה, נהוג לשלוף בצווארון ולקשור אל עמוד הקלון, למשפט ההיסטוריה בפני מיליוני בני אדם, את מי שעמד בראש.

שהרי אי-אפשר לקשור לעמוד הקלון מיליון אנשים. אולם, כל מי שהשתתף בעיצוב השלטון - בין אם על-ידי הצבעה בקלפי, בין אם על-ידי שתיקה, ובין אם על-ידי דִקלום התועבות מהעיתונות - חייב להביא את עצמו לאותו עמוד.

כך בעניין הסוציאליזם והשלטון הסובייטי - לא היו אלה סטאלין ובֶּריָה, שגררו את המדינה ואת העם למלחמות, למחנות, לבתי כלא ולטיהורים אתניים של מיליונים. אנחנו בברית-המועצות היינו אלה שהעמדנו בראש את העריץ, שלא נראה בעולם תחת השמש מאז בריאתו, וגררנו את עצמנו אל התועבות האלה. אותן 70 שנים של סאדו-מזוכיזם המוני היו חייבות להיצרב לנצח בתודעה כדוגמה שלילית לחיים וכמשל לחוסר אחריות קולקטיבי של מיליוני אנשים.

זה לא "מישהו" - לא "הוא" ולא "הם", אלא אנחנו כולנו (וגם אני באלה), שנקטנו שאננות, ששיחררנו את עצמנו מן החובה המוטלת על כל אחד להחליט איך להמשיך לחיות, מה לעשות בדקה הבאה: האם לחיות בשקר או להתעשת ולהתנער מהזוהמה. סִלחו לי על ההשוואה המעליבה, אך מה שמתרחש בישראל נבדל מן המציאות הסובייטית רק בקנה המידה - סגנון ההתנהלות הציבורי וחוסר האחריות ההמוני זהים.

לא היו אלה לא רבין, לא פרס, לא ביילין ולא שאר חבורת חסרי האחריות, שבשנים 1996-1992 הביאו לארץ את ערפאת עם כנופייתו וכרתו עימם ברית נפשעת באוסלו, בניגוד לאינטרס הביטחוני של עמם; היה זה העם, שהביאם אלי שלטון והעמיד אותם עליו כדי שיבצעו את מה שביצעו. היינו אלה אנחנו, לא מישהו אחר, ועד היום לא עשינו חשבון נפש על מה שעוללנו כשהעלינו לשלטון את האיש, שלא היה מסוגל לשאת בנטל הזה ושעד היום מעמידים פנים כאילו באמת יודעים מי רצח אותו, איך ומדוע. שאלו כל אחד מאיתנו והוא יאמר: האם זה קשור אלי?

אך מהות הדמוקרטיה היא שבה כל אחד קשור לכל דבר, וזאת לעומת מהות האוטוקרטיה, שבה כל אחד מנחם את עצמו באומרו: מישהו בעל תבונה וכוח מקבל את ההחלטות, ואני הקטן איני אשם. ככה אפשר לשבת בבית ולשתות תה. ייתכן אומנם שיבואו הבחורים ויקחו אותי לצמיתות למקום בלתי ידוע, אך על כך אני אוכל לחשוב מחר, כשהם יבואו. עכשיו זה לא בוער ולא דחוף.

העבדות אינה גזרה משמיים, אך אנחנו עצמנו, מאז בניית ערי-המסכנות במצרים, בהנאה רבה מכניסים את ראשנו בעול, כדרך השוורים, העושים כך לא משום שאין אפשרות להשתחרר ולברוח אלא מפני שהעול על הצוואר מעניק תחושת נוחות וחוסר אחריות.

עם שלם מתנער מהאחריות לעתידו

בעת הכנת הגירוש של יהודים מאדמתם-אדמתנו בגוש קטיף וביצועו, אנו היינו אלה שהרשינו לטלוויזיה, לרדיו ולעיתונים לבלום את מוחותינו, לאפשר לנו להתנער מאחריות - לא מהאחריות לאנשי גוש קטיף ולכל מה שאנשים אלה בנו במו ידיהם - אלא מהאחריות לעתיד כולנו, לביטחוננו ולשלומנו. הרשינו לאדם זקן, הכורע תחת עומס השנים והשלטון ועייף מאחיזת מוטות ההיגוי של הדחפור החלוד שלו, לגרור אותנו לבור.

כעת כולם שואלים: מי אשם בכך שב"אוטונומיה" - או איך שהם מכנים את מקלט הבנדיטים הזה - עלו לשלטון "ארגוני פשע"? האם אנו זקוקים לפרשנים פוליטיים כדי להבין זאת? האם קשה לראות זאת במבט מהיר? הרי כל פרה באחו תבין, שאנו האמנו לביילינים, לברונפמנים ולכל מי שפתחו בפניו מיקרופון ועמוד של עיתון! האם לא הוזהרנו, שהפניית הגב לאויב וחשיפת ישבננו משמעותן היא המחשת נכונותנו לנוס רחוק יותר?

קל להאשים את אמריקה. היא החזקה מכולם ולכן נוח לגדף אותה. אך לאמריקה לא אכפת. אתמול אמרה גברת רייס, המייצגת את אמריקה, שלא תיתן כסף לחמאס ואנחנו האמנו. מחר תגיד אותה גברת שאם יעבור שבוע ללא פיגועים - יתנו סכום כזה וכזה, ואם יעבור חודש שלם ללא פיגועים - יגדל הסכום, ואם... אם הם יסכימו לשבת על האסלה הסמוכה לזו שעליה יישב אולמרט, אז כל אחד יקבל גליל שלם של נייר טואלט.

וכשמפלס הדומן יעלה עד ראשינו, לא תהיה זאת אשמתו של אולמרט, זאת תהיה אשמתנו שלנו.