טקטיקה, אסטרטגיה והנצחת הכישלון

בימים הרי-סכנה אלה של חשבון נפש נוקב עם מנהיגותנו בעשורים האחרונים, צצה ועולה מדי פעם שאלת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. אמנם, היא בדרך כלל עולה מכיוון ההלקאה-העצמית, כשעיתונאי מגוייס כזה או אחר מחליט לנגח מי מקברניטי מלחמת לבנון הראשונה, אך פרשה זו ראויה לדיון בגלל השלכותיה היום.

זכרונותי מאותה תקופה כמפקד זוטר ביחידת מילואים מעלים תמונות של שיתוף-פעולה עם הפלנגות הנוצריות, אך בשום אופן לא מצב בו הייתה לנו אחריות ישירה או עקיפה למעשיהם. הנוצרים התנהלו מבצעית באופן עצמאי, ששליטתנו עליו הייתה, כאמור, מוגבלת. אך היות שהתמונה שאני הייתי עד לה התמקדה בגזרה צרה, ביקשתי ללבן נושא זה עם ידיד ותיק, מפקד אוגדה בלבנון.

מנקודת הסתכלות טקטית, דעתו של האוגדונר היא שביעור קיני מחבלים חמושים במחנות היווה יעד חשוב. בעיניו, מתן הגנה היקפית לכוחות לבנוניים נוצרים המכירים היטב את השטח ויכולים לבצע משימה זו היה שיקול נכון. ברם, בניתוח אסטרטגי, שיתוף הפעולה לקה בקוצר ראייה מן הטעם שהוא לא נעשה עם מדינה ריבונית ואחראית. שיתפנו פעולה עם מיליציה במדינה מתפוררת. לא ניתן בתנאים אלה לצפות כי גוף כזה, בעל אג'נדה משלו, יהיה מסוגל ליטול אחריות מתקבלת על הדעת על מעשיו. במבחן ארוך טווח, ברית מפוקפקת זו לא הניבה פירות מבצעיים וגרמה לישראל נזק מדיני.

נראה, שמעבר לוועדות החקירה ולמציאת האשמים, צריך היה להפיק לקח מדיני וצבאי מן האירועים ולהיגמל מן הרעיון ההזוי כאילו גוף בעל אופי של מיליציה ימלא אחר הסכמים ויגן עלינו או יעשה במקומנו את המלאכה. אך אנו לא רק שלא הפקנו לקח מכשלון אסטרטגי זה אלא להפך: מאורעות 1982 לא מנעו ממשלת רבין-פרס לכרות את הסכמי אוסלו, שבבסיסם נשענו על אותו רעיון של שיתוף פעולה עם "מיליציה", כשהפעם היה זה אש"ף, שאמור היה להילחם עבורנו בטרור. כלומר, נשענו על ארגון - שבניגוד לנוצרים בלבנון, כבר ידענו עליו מפעילותו בירדן, בלבנון וגם נגדנו, כי הוא שלוח-רסן, ברברי ואכזרי - כדי שיגן עלינו ויפעל במקומנו נגד החמאס.

תוצאות ההסכם ידועות לכל. ואף-על-פי-כן, גם כיום, ממשלתנו השבויה באותו רעיון הזוי, ממחזרת כשלון זה שוב, כשהיא מחזקת את אבו-מאזן ומכשירה את הקרקע לשחרור הרוצח מרוואן ברגותי.