היה ברור לי, שאם הנסיעה על חשבוננו לסין לא תביא מדליות - וזה המצב כעת לגבי רוב נבחרת ישראל למשחקים האולימפיים בביג'ין - תתחיל יצירתיות מדהימה בייצור תירוצים. ואני אומר זאת משני טעמים: (א)
הבטחתי להודות בטעותי, אם תהיה לנו מדליה; ו(ב) כדאי לבדוק היכן כשלנו.
ואני אומר זאת כאתלט לשעבר, שיודע מה פירוש אימונים, מעט (מדי) כישרון, תחרויות וגם כמה הישגים.
כמורשת שימון הראשון, שניצל עוד הזדמנות-פז לנסיעת חינם ברחבי העולם (רק מהמיילים שצבר כנוסע מתמיד על חשבוננו הוא יכול לנסוע שוב ושוב ...) - כמובן, ימשיך שר הכדורגל לנפוש בביג'ין. יש לי הצעה יפה עבורו: כיוון שממילא הפסיד את המיילים של הנוסע המתמיד - נבחרת ישראל למשחקי הנכים עומדת לנחות שם עוד מעט-קט. שיישאר כבוד השר במלונו המפואר שם, כדי לצפות בהישגיהם, ולעודדם. השר יוכל, כמובן, לאחֵר שוב לטקס הנפת דגל ישראל, אך מי ישים לב. הנהג הסיני כבר מכיר את התרגיל.
אין צורך בשיבתו הדחופה של השר מאג'דלה ארצה, והוא תמיד יוכל להצביע בטלפון/אינטרנט/פקס ... אם יהיה משהו דחוף - למשל, כשראש הממשלה יציע להוסיף יום נוסף לחודש אוגוסט, או לדחות את ראש-השנה תשס"ט.
משימון הראשון ומע'אלב מאג'דלה איני מצפה לדבר - פרט להקזה מתמדת ומיותרת של תקציב המדינה, כדי לממן את תאוותיהם.
יש לי בעיה עם מי שהכינו את משלחת ישראל למשחקי ביג'ין. נכון, תשתית הספורט בארץ דלה ומאופסת, והיחס לספורט מכל מין - פרט לשבועיים האולימפיים - מחפיר. כל הישג לא-משמעותי הנו פלא. כל מדליה אולימפית - ויש לנו כבר שבע! - משהו יוצא דופן בהחלט.
להולנד יש שלוש-עשרה מדליות (מהן ארבע זהב); לצ'כיה - חמש (2); לנורווגיה ולסלובניה - חמש (1) כל אחת; לסלובקיה - ארבע (3); ולדנמרק - שש (2).
למרות שהם יודעים זאת, שפכו עסקני הספורט האולימפי סתם כספים, והסיעו לביג'ין הרבה תקוות, שהפכו למפח-נפש במגע ראשון עם המציאות. קרובי טוען, שזה בכוונה תחילה. רק כך יכלו לשגר לביג'ין גם משלחת ראויה של עסקנים תאבי-מסע.
במקום זאת, יכלו להשקיע - כמו בטניס - במתקנים (בעיקר - בבתי-ספר ובמתנ"סים), במאמנים ובהעשרת החינוך הגופני בבתי-הספר. אבל זה אומר, שפחות עסקנים ייסעו למשחקים האולימפיים בלונדון ולבאים אחריה (ואולי יאופס מספר הנוסעים הללו, לשמחת כולם - פרט לחנויות דיוטי פרי).
ספורט דורש, בעיקר, עבודה קשה - כמעט סיזיפית - שאין בה סיפוקים מהירים מיד. אי אפשר לרוץ מיד, ולספר לחברה'; וזה אינו ישראלי לחלוטין. גם אין אפשרות לדלג על שלבים, אלא חייבים להיבנות שלב אחר שלב, ואין קיצורי-דרך. אפשר, כמובן, לייבא כמה רצי מרתון מאתיופיה, להעלות כמה מתאבקים, מתאגרפים ומרימי משקלות מהרפובליקות לשעבר של ברית-המועצות, ואולי גם כמה אתלטים משם. אפשר אולי לגייר את מייקל פלפס ... אבל ככה אין בונים ספורט ישראלי.
ושוב השוו את הנעשה כאן בטניס ובג'ודו למה שאין קורה בכדורגל. בינתיים, אנחנו מייצאים את מעט הכישרונות, שצמחו בספורט הישראלי, כי אין להם שום תוחלת פה.
איני מבין
אני ידוע כקשה-הבנה. לכן, אני שואל היכן שלא צריך שאלות מביכות. לפיכך, אשאל עכשיו - מי הכין את רשימת הנוסעים? ומי דאג ליחצ"ן את המשלחת בניפוח יכולתה? אין ספק, כמה מספורטאנו התעלו שם מעל ומעבר, אך זה אינו מספיק, כדי לייצג את המדינה במשחקים האולימפיים. חלק מהכישלונות היה ברור מראש, והתירוצים גם כן נודעו מראש, והוסעו לביג'ין בשק מיוחד בדואר הדיפלומטי.
מספרים, שכל מי שהיה יכול לממן את נסיעתו למשחקים האולימפיים ברומא (1964), היה יכול לנסוע במשלחת ישראל. יש שמועות, שכך הדבר לגבי חברי המשלחת האמריקנית, שמשלמים את הוצאות נסיעתם למשחקים האולימפיים. אולי זה הפתרון לניפוח המשלחות.
ואז כדאי עכשיו לעשות ועדת בדיקה. נמתין לשר הכדורגל, עד שיכלה את כל זמנו בביג'ין, ואולי יהיה לו זמן לשים לב לשערוריה, שנחשפה לעיני כל, ולטפל בה.
