על אמהות ועוברים

אני רופא נשים, מלווה משפחות בהריון ובלידה, כעיסוק עיקרי, מזה למעלה מ-20 שנה. כתוצאה מגורמים שונים: חברתיים, היסטוריים, עמדות רפואיות, מצב ביטחוני לאומי, כלכליים, פסיכו-חברתיים וכו', קיימת בחברה הישראלית תחושה "שכל רגע, משהו רע עלול לקרות לעובר או לאישה ההרה, וכתוצאה מכך משהו רע יקרה להריון". במידה מסויימת, פחדים מסוג אלה, קיימים כמעט בכל חברה. הרושם שלי הוא שבחברה הישראלית, הם מוגברים באופן יוצא מן הכלל.

למעלה מ-90% מהנשים ההרות בישראל, נמצאות במעקב הריון במסגרת קופות החולים השונות. עבורן, זו המסגרת הכמעט בלעדית אשר אמורה לתת מענה לכל צרכיהן, בתקופה זו. מסגרת זו מורכבת מפגישות עם רופא נשים ואחות.

מדובר בפגישות בנות כ-10 דקות בלבד, פעם אחת בחודש: בסך-הכל שעתיים וחצי נטו לכל ההריון. לא צריך להיות מומחה בנושא כדי להבין שמסגרת זו אינה מסוגלת לתת מענה הולם לצרכיה (הן הרפואיים והן הרגשיים) של האישה ההרה. מסיבות שונות כגון: חוסר זמן, לפעמים חוסר מודעות, היעדר הכשרה מתאימה, פחדים שונים, ועוד, רופא הנשים אינו מסוגל לספק את כל צרכיה של האישה ההרה, ומתרכז, באופן כמעט בלעדי בהיבט הרפואי של ההריון. זה בעצם יוצר מעין מעגל סגור, כי ההתעסקות הכמעט בלעדית בהיבט הרפואי של ההריון מעביר מסר מוטעה ומטעה כאחד, "שכל רגע משהו עלול להתקלקל בהריון ובגלל זה חייבים להיות דרוכים כל הזמן". ברור שמחשבה זאת אינה תואמת את המציאות.

כל אישה היא עולם, ולכל אחת, צרכים ייחודיים משלה. נשים הן גם שונות מהריון להריון. ברור שעבור נשים מסויימות, מעקב הריון כפי שהוא הינו היום, עשוי להוות מסגרת מתאימה ומספקת. ואולם, עבור אחרות, מערך זה, עלול להיות בלתי מספק. עבור נשים אלה, תקופת ההריון, במקום להיות תקופה מיהנה ומעצימה, תקופה של חיבור עם עצמן ועם הקטן שבבטן, הופכת לתקופה רוויית פחד ואי-ודאות.

תקופה נעדרת שמחה, מעין "פרויקט" שואב אנרגיות, אשר בסיומו הן נותרות "סחוטות", "מרוקנות" ועם אמונה מאוד קטנה ביכולת שלהן ללדת ולהיות אמהות. מצב זה, גובה מחיר שקשה לכמת אותו באופן מלא. למשל, לדעתי הוא תורם את חלקו לעליה המדאיגה במספרם של הניתוחים הקייסרים לה אנחנו עדים בשנים האחרונות (אמונה מוגבלת ביכולת ללדת לצד רצון עז לדעת מוקדם ככל שניתן שהעובר "תקין"). לי ברור אבל, שההיבט ה"כבד" של אותו מחיר נמצא בהשפעה האפשרית על הקשר אם-עובר.

נשים מסויימות בוחרות (לרוב באופן לא מודע, אך לעיתים ביודעין) לא להתקשר רגשית עם העוברים שלהן. לרוב הסיבה היא פחד, נשים מפחדות להיפגע. לא רוצות להתחבר רגשית לעוברים אשר עלולים ליפול (על-פי המחשבה המוטעית שכל רגע משהו רע עלול לקרות לעוברים).

חלק מאותן הנשים סובלות סבל רב: הן היו מאוד רוצות להתחבר רגשית עם הקטנים שבבטן, אותם עשו מתוך אהבה, אך הפחדים אינם מאפשרים להן זאת. חלק מאותן הנשים אף מרגישות רגשי אשמה על השהיית הקשר באופן מכוון. הן מצפות שיגידו להן שהעובר שלהן "בסדר". אבל אף אחד לא אומר להן. אף אחד לא רוצה להתחייב. כאן המקום לציין כי קיימים מצבים מלחיצים עוד יותר, כמו למשל כאשר בזמן בדיקה כלשהי מתגלה חריגות כלשהי אצל העובר, גם אם אין לחריגות זו, משמעות פתולוגית באמת, הנתק עם העובר הוא עלול להיות עוד יותר חזק.

ישנו גם את הצד השני, מה עם התינוקות הקטנים שבבטן? מה זה עושה להם, העובדה שהם ב"רחם קר", מה זה עושה להם להיות ב-stand-by? עבורם המחיר עלול להיות מורכב. לטווח הקצר, זאת אולי חווייה לא נעימה לשהות במקום אליו הוזמנת אך לא מתייחסים אליך.

ואף לטווח הארוך, עלול להיות מחיר. אולי מצב בו עוברים אינם זוכים לגילויי אהבה, גורם להם "להיסגר רגשית" עוד בהיותם ברחם. איך הם יהיו כתינוקות, איזה מין ילדים יהיו, איך הם יתנהגו רגשית כבוגרים. האם השהות ברחם אצל אמא שאינה מתחברת רגשית משפיעה עליהם עד כדי כך?

ב-20 שנה אחרונות התפרסמו עבודות רציניות אשר מצאו קשר בין סטרס כרוני אצל נשים הרות לבין סיכוי גבוה יותר להפרעות למידה, אוטיזמם, הפרעות קשב, פיגור בגדילה תוך רחמי, לידה מוקדמת, איחור בהתפתחות השפה, בעיות התנהגותיות והתפתחותיות אצל הילדים של אותן הנשים.

העבודות הנ"ל מחזקות את התאוריה המדברת בעד קיום התהליך Fetal programming שהינו תהליך של הסתגלות בו העובר משנה מערכות ויסות פנימיות שלו עצמו בהיותו ברחם, על-פי התנאים הסביביתיים שהוא קולט מסביבו. וכך "מכשיר" את עצמו לחיים החוץ רחמיים, בתנאים אותם קלט. כאן גם המקום לציין כי באותן העבודות מדברים על סטרס ממקור אחר, לא מתואר מעקב ההריון כגורם של סטרס, אך יש לקחת בחשבון שקיימת אפשרות שעבור נשים מסויימות זה כן עלול להיות המצב.

ברור שיש יותר שאלות מתשובות. אני מתרשם שקיימת עלייה במספר הנשים אשר אינן מתחברות עם עובריהן. אולי רושם זה הינו תוצאה שאני הפכתי ליותר רגיש לתופעה או שאליי מגיעות יחסית יותר נשים כאלה. אין לי תשובה, אך זה בהחלט הרושם שלי.

והשאלה היא מה אפשר לעשות? הנושא מורכב ביותר וחייב להידון על-ידי אנשי מקצוע מתחומים שונים: חינוך, בריאות הנפש, אפידמיולוגים, רשויות הבריאות, מדעי החברה, רופאי נשים ועוד.

ראשית כל, יש להכיר בעובדה שהבעיה קיימת. יש לחקור לעומק את ההשפעות של מעקב ההריון במתכונתו הנוכחית על כל היבטיו. יש להחזיר את הפרופורציות להריון. יש להחזיר את האמונה להריון. להעניק מענה רגשי בנוסף למענה הרפואי יפתח פתח לשמחה. יתכן והדרך לזה עוברת דרך הרכבת צוות מולטידיסציפלינרי לליווי משפחות בהריון. חשוב לבוא ממקום נויטרלי, חשוב שצוות אשר מלווה נשים הרות יתנקה מפחדיו. עליו להאמין שרוב ההריונות מסתיימים טוב: אישה בריאה, ילד בריא ולפעמים אפילו חמוד. כל מילה שלנו חשובה, כל הבעת פנים שלנו משפיעה. לעוברים יש יכולות. הם יכולים להתחבר איתנו. אנחנו צריכים רק "לראות אותם". יש לשאוף לחבר נשים עם עובריהן. הקשר עם העובר מחזק.