מלחמת גוג ודמגוג

התפטרותו של ראש הממשלה אולמרט הייתה יריית הפתיחה של מלחמת הכול בכול. באצטלה של אידיאולוגיה עטופה נייר זול וגס וממרות ריקות מתוכן, החלו ההתייעצויות לקראת הקמתה של ממשלה חדשה מתוך הכנסת הנוכחית. זילות מוסדות המדינה העליונים הגיעה לממדים מפחידים, אך במדינה של הכול כאילו, כול בשר פיגולים כשר למהדרין, כי הרי רק בליטרת בשר הפוליטיקאים עסוקים כעת.

האידיאולוגיות מתו ובמקומן הטפל, הבלתי מוסרי, הקלוקל, תפסו את מקומן בחברה הישראלית. המפלגות עסוקות במלחמות טוריאדורים והשוורים מתנפלים על הסדינים האדומים המוכתמים בדמם של אלה המבקשים בכל נפשם להנהיג. הדמגוגיה כילתה עד עתה כל חלקה טובה וממשיכה כמאכלת לנגוס במה שנותר בתולי ומוסרי. ניקיון כפים של פוליטיקאי הפך להיות למושא להערצה ובחירה. אין צורך להוכיח כלום, אין חשיבות לעשייה, אלא לניקיון כפיים ואת או אתה ראש ממשלה פוטנציאלי כי במדינה שהשחיתות הגיעה לממדים של מגפה, אפילו את המובן מאליו ניתן לשווק כתכונה ניצחת במהלך בחירות.

ההתגוששות הפוליטית הפכה להצגה הטובה בעיר, לתוכנית ריאליטי שבה נוטלים חלק מיטב המוחות המגויסים למשימה הקדושה של קידום הבלתי ראוי. רק בתוכנית כזו ניתן לצפות בפסטיבלים תקשורתיים שאפילו עובדי הבמה החרוצים מבינים טוב יותר מן המומחים שהתקשורת עצמה המליכה. מי שרוצה לזכות ולהרוויח שם את פעמיו בסקרים או מדגמים המנבאים, לכל היותר, את האתמול, וגם זאת בציון סטיית התקן. רמאות, קריאה בקפה שאפילו הבוץ שבו כבר איננו הבוץ של תמול-שלשום. אך מה חשוב הבוץ של הקפה כאשר מדינה שלמה שרויה בבוץ הרבה יותר סמיך ומלכלך.

במדינה שבה גזענות מכונה שד עדתי ופוליטיקאים מנסים לעורר אותה כאשר הם מפסידים, מה יש לצפות מן האדם הפשוט. ומה מקומו של השד? כמובן -הבקבוק. זהו אותו בקבוק שממנו נשפך רעל השנאה המשמש את הפוליטיקאים הפרברטים להכין את חיציהם המורעלים לקראת ציד המכשפות בתקופת הבחירות.

העם אינו טיפש

העם מבולבל אך איננו טיפש. הוא מתבונן ומסרב להאמין שאלה מנהיגיו. וכשאין מה לומר או יותר נכון במה להפחיד, מוצאים מן האוב את הסיסמאות הנבובות "ביטחון ישראל", "חלוקת ירושלים" וכד'. מי שרק אתמול החזיר שטחים, או ניהל מו"מ עם הפלשתינים או הסורים ואך עשה מחוות, נהיה היום ללוחם הגדול נגד החזרת שטחים או מו"מ עם הסורים. לכך הם קוראים פרגמאטיות אך בעצם בונים על זיכרון קצר. הם לא השתנו אלא רק הנסיבות. פופוליזם ודמגוגיה הציפו את המדינה ואילו האידיאולוגיה, שמאל או ימין, היא בסך הכול טרמינולוגיה לרצון הבלתי נלאה של פוליטיקאים להיות ראשי ממשלה.

במלחמת הכול בכל, גוג ומגוג, התחמושת היא המילים המרכיבות את הטקסטים הגרועים ביותר שאפילו סופר מתחיל מסוגל להתעלות עליהם. ישראל אינה זקוקה לדמגוגיה, לא מלחמת הכול בכל, אלא היא זקוקה לאנשים בעלי אידיאולוגיה המונעים להיטיב עם האזרחים, להביא מזור למכאוביהם ולטעת תקוות. כמאמר השיר, "איפה ישנם עוד אנשים" שעבורם הפוליטיקה הייתה הפלטפורמה להגשמת המאווים של העם?