מעמד שכזה לא נראה ארבעים שנה. כל בני ישראל - אנשים ונשים, זקנים וטף, שרים ושוטרים, פועלים ורועים - הכל נאספו לשמוע את דבריו של משה רבנו. רק מעטים מביניהם זכרו את מעמד הר סיני, ארבעים שנה קודם לכן, כאשר גם אז התייצבו כל בני העם במקום אחד. מאז, הועברו דברי ה' אל העם דרך משה וממנו אל הזקנים, אשר הקהילו קבוצות-קבוצות ומסרו להם את המצוות.
וכך מתארת זאת התורה בפתיחת פרשתנו: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם, כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך, מחוטב עציך עד שואב מימיך". ביום מותו של משה היה המעמד, אומר לנו רש"י, היום בו סיים את כתיבת ספר התורה הראשון בהיסטוריה, היום בו העניק את שירת "האזינו" ואת ברכתו לשבטים, היום בו העביר את ההנהגה לידי יהושע.
הנימוק לאסיפה הענקית הזו - ניתן לשער שעם ישראל מנה 2.5-3 מיליון איש - נאמר במפורש בפסוק הבא: "לעָבְרֶך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כורת עימך היום". אך מדוע צריך לאסוף מיליונים לברית זו? מדוע אי-אפשר להסתפק בשרשרת ההעברה הרגילה, כפי שנעשה למשל בציווי על הקמת המשכן או בפתיחת פרשת "קדושים"?
תחילה נראה מי ומי היו הנאספים. אומנם התורה מוסרת לנו רשימה מלאה, אך בפירוש פרטיה נחלקו כמה ממפרשינו.
ר' אברהם אבן עזרא סבור, שהרשימה הולכת מהנכבד אל הפשוט: ראשי השבטים שהם הנשיאים, הזקנים, השוטרים, הגברים, הילדים, הנשים, הילדות והגרים. ובדומה אומר החזקוני: "כולכם - חשוב ושאינו חשוב".
ר' עובדיה ספורנו מציין, שהתורה מונה תחילה את הנשיאים, השרים, השופטים והשוטרים משום ש"על כל אלו הראשים מוטל להורות להמון מה טוב להם, שיקבלו או שימאנו". לאחר מכן נזכרים הנשים והטף, שכן על האבות והבעלים מוטלת האחריות לכך שישמרו את המצוות. ולבסוף - פשוטי הפועלים: "מן הראשון שבחוטבים עד האחרון שבשואבים".
הרמב"ן מזכיר את הדמיון למעמד הר סיני ומציין, שהקהלת העם כולו נבעה מכך "שאתם עומדים ומזומנים לפני ה' כדי לעמוד בבריתו, כי לקבל התורה בביאורה נאספו אליו". המילים "ראשיכם שבטיכם", ממשיך הרמב"ן, הן הכלל שאחריו בא הפירוט של הבכירים: זקניכם ושוטריכם. "כל איש ישראל" הם הגברים, ואחר כך באים הילדים והנשים והגרים והערב רב. ומדוע הילדים? "והביא שם הטף להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות הבאים יכרות ברית".
הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", אומר שיש בעם ישראל ארבע מדרגות: ראשים, תלמידי חכמים, המון עם ה', ונשים ועבדים וטף. הדרישות מהם אינן זהות, וממילא שכרם ועונשם אינם זהים. אבל "אף על גב שכל אחד נידון בפרט לפי מה שהוא אדם, מכל מקום כל אחד גורם להכריע לכלל אם לשבט אם לחסד". הנצי"ב מזכיר את דברי חז"ל המפורסמים, לפיהם על כל אדם לראות עצמו כחציו זכאי וחציו חייב, ואת כל העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת - הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות; והיפוכו אם עבר עבירה אחת.
לשם מה?
ובכן, הבנו מיהם שנדרשו להתייצב ומדוע פורטו בצורה כה מדוקדקת. אך שאלתנו הקודמת נותרה במקומה: לשם מה כל המעמד הזה?
לכאורה זהו שחזור של מעמד הר סיני, אך למעשה יש הבדלים משמעותיים. במתן תורה בא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, באש וקולות וברקים וענן כבד, ונתן את עשרת הדברות - עקרונות יסוד של עם ישראל. כאן הנותן הוא משה רבינו, בלא כל הסימנים הנלווים לגילוי שכינה. הוא גם אינו חוזר על כל העקרונות הבסיסיים, אלא מתמקד - בפרשתנו ובפרשות הבאות - בשניים: האפשרות לחזור בתשובה וקיומם של שכר ועונש.
ובכל זאת, יש גורם אחד זהה בין שני המעמדות: כריתת ברית. למחרת מתן תורה, בפרשיה שכמעט ונבלעת בין המצוות של פרשת "משפטים" לבין מעשה המשכן המתחיל בפרשת "תרומה", כורת משה ברית בין העם לבין ה'. הוא קורא בפניהם את "ספר הברית" (רש"י: החלק של התורה שכבר היה כתוב אז - מתחילתה ועד מתן תורה) וזורק עליהם את דם הברית. ואילו אצלנו אומר משה במפורש: "לעברך בברית ה' אלקיך". ובסיומו של אותו יום, כאמור, משלים משה את כתיבת ספר התורה.
לכן, המעמד של פרשתנו הוא השלמתו של מעמד הר סיני. הדברים נאמרו במפורש בפרשה הקודמת: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב". במתן תורה ניתנו המצוות, בני ישראל צוו על עשייה והוזהרו על אי-עשייה. בארץ מואב הם מקבלים את האפשרות לחזור בתשובה אם יסורו מן המצוות, ומודגש בפניהם מתן השכר למקיימים והעונש לעבריינים.
כעת נבין מדוע מדובר במעמד של העם כולו. רק עם ישראל כולו יכול לקיים את התורה כולה. יש בה מצוות לגברים ומצוות לנשים; מצוות לחקלאי ומצוות לסוחר; מצוות התלויות במקדש ומצוות התלויות בארץ; מצוות לכהנים, מצוות ללוויים ומצוות לישראלים; מצוות לאזרח ומצוות לגר. כיוון שכך, הייתה התורה צריכה להינתן בהר סיני לעם כולו, שכן אם מישהו יחסר - קיום התורה לא יהיה מלא. ומאחר שהברית בארץ מואב היא השלמת הברית בסיני, גם כאן צריך להיות נוכח העם כולו.
לאור זאת נבין גם מדוע מצות הקהל כוללת את העם כולו. פעם בשבע שנים, בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, הצטוו כל ישראל לעלות למקדש ולשמוע קריאת קטעים מן התורה מפי המלך. כפי שאומר בצדק הרב ד"ר מאיר גרוזמן (בספרו "קרא שמיטה"), מצות הקהל גם היא מעין שחזור חלקי של מעמד הר סיני, וכפי ששם היו כל העם - כך גם במצות הקהל.
הסבר זה מאפשר לנו להבין עוד נקודה תמוהה: מיקומה של מצות הקהל בתורה. זוהי המצוה הלפני אחרונה והיא מופיעה בפרשה הבאה, פרשת "וילך". מדוע המתין משה כמעט עד לשעתו האחרונה כדי לתת אותה? מדוע לא ציווה עליה יחד עם סט המצוות הנוגעות למקדש והמופיעות בפרשת "ראה"? אלא שמשה המתין עד להשלמת ברית סיני באמצעות ברית מואב, ואז יכול היה לצוות על השחזור העתידי של אותו מעמד.
זהו לקח בסיסי המתאים מאין כמותו לקראת יום הדין: התורה שייכת לכולם ויכולה להתקיים רק על-ידי כולם. לכל יהודי יש בה חלק, לפי מידתו ויכולתו. כל אחד תורם את חלקו למאמץ הכללי של שמירת התורה, המצוות והמוסר.
